נוסיף לזה את הקליפ החדש של הארי סטיילס ל-דאנס נואו מור ואת הלוק של הדסון וויליאמס למסיבת האפטר פארטי של המאט גאלה ואני חושבת שרשמית אפשר להגיד שהגיעה עונת השורטס.

לי אישית לקח הרבה זמן לקבל לארון שלי מכנסיים קצרים, בגלל אובר מודעות עצמית, בגלל שנקשרתי רגשית לג׳ינסים (ארוכים) ממש יותר מדי זמן אבל מי ששינו את התפיסה שלי וגרמו לי להתאהב בהם ברמות הן מכנסי ההתעמלות של אתא. הנראות הספורטיבית שלהם שמרפררת בין היתר לשורטס של אדידס אבל החלק הכי טוב בהן (מעבר לעובדה שהן מיוצרות בישראל) היא שהן עשויות כותנה. מה שהופך את המכנסיים לפריט האולטימטיבי לקיץ (וגם לאביב אם מתקיים פה אחד כזה) כי הם הרבה יותר נושמים, מה שאומר שאתם הרבה פחות מזיעים.

הנה כמה לוקים שהייתי משלבת עם הצבעים החדשים של מכנסי ההתעמלות החדשות של אתא (ולא, זה לא פוסט ממומן),אגב הן מתאימות גם לגברים, אם אתן מעוניינות להלביש את בני הזוג שלכן כמו הארי סטיילס שנראה לובש מכנסי שורטס בכל תמונות הפפראצי האחרונות שלו ואנחנו לא כועסות על זה בכלל.

לאחרונה סבלתי מפאנק מסוים, איזה לואו של יצירתיות והתגעגעתי ממש למשהו שיכניס בי זץ של יצירתיות חלומיות וקצת אור, למזלי נראה שאלוהי האופנה (או מת׳יו בלייזי ) שמעו את קריאתי (או שזה פשוט הזמן הזה בשנה, כנראה האופציה היותר הגיונית) והגיע היום בו מת׳יו בלייזי הציג את קולקציית הריזורט הראשונה שלו לבית האופנה שאנל. התצוגה התרחשה בביאריץ, עיירת חוף צרפתית שגובלת בספרד והיתה ברשימה היעדים שלי מאז שהייתי בת 15 (בתור חובבת גלישת גלים). הבחירה בביאריץ כמיקום להצגת הקולקציה הגיעה מכמה סיבות מרגשות שמת׳יו בלייזי שיתף בראיון לפני התצוגה, הוא בעצמו נפש בביאריץ עם משפחתו בתור נער בימי הקיץ, הסיבה האחרת והמשמעותית ביותר לבית האופנה היא שביאריץ זה המקום שבו קוקו שאנל פרצה והפכה לעצמאית כלכלית לראשונה. הקולקציה הוצגה בקאזינו שממוקם ממש על החוף והים משתקף בחלונות, הראש שלי לא יכל שלא לנדוד לקזינו הנטוש שנמצא בשכונת בת גלים בחיפה.

נחזור קצת אחורה; בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ביאריץ הפכה למפלט (יותר נכון ״בועה״ שאליה ברחו העשירים, האומנים והאריסטוקרטים מההרס והפחד ששרר בפריז. קוקו בעזרתו של המאהב הבריטי שלה ״בוי״ קאפל קנתה וילה בביאריץ ושם פתחה את בית אופנת הקוטור הראשון של שאנל, שם היא פיתחה קולקציה מיוחדת ומהפכנית בדיוק לקהל היעד שנפש וברח אליה. מאחר וגבריאל עצמה היתה במקור ממעמד הפועלים היא לא היססה לשאוב השראה מבגדי עבודה, בגדי ספורט ופנאי ולהפוך אותם לבגדי אופנה גבוה. ביאריץ הוא גם המקום שבו הגתה גבריאל את השמלה השחורה הקטנה (כןכן, הגואו טו שלכן לכל חתונה אפשרית נוצרה ב1916 וזה אכן נוגע גם אליכן) היא שאבה השראה ממדי המשרתות (שמלה שחורה קטנה) והתאימה אותם לאופנה עילית ויוקרתית.

מת׳יו לקח את החשיבה הזאת של גבריאל ויישם אותה על קולקציית הריזורט שהוצגה בקאזינו ששירת את האריסטוקרטים והעשירים שברחו לביאריץ ובעצם עומד שם עד היום. גם בקולקציה של מת׳יו לשאנל יש שמלה שחורה קטנה עם מותן נמוכה ווייבים של שנות העשרים, גם הוא מיישם את העקרון של לקחת משהו יום-יומי ממעמד הפועלים ולהפוך אותו ליוקרתי ונחשק (לדוגמה מגפי הדייגים הגבוהות שעיצב בגרסה לבנה וגם שחורה יחד עם בגד גוף בהשראת בגד הים של שנות העשרים, יש שיגידו בהשראת תמונה של וינסטון צ׳רצ׳יל חוזר משחייה בים) ג׳קט וחצאית מעוטרות ברשתות דיג אדומות או כחולות, כשברשת חיות ים עשויות בעדינות מרהיבה. עגילי סרטן שנתפס בדיוק על התנוך באופן קומי ומתוק (זה ברשימה שלי בהחלט).

אחד הלוקים הם סריגי ימאים בצבע בהיר עם פסים כחולים ו-quarter zip שיש שיגידו שההשראה עבורם היא דווקא מפיקאסו, שהיה אחד מחבריה של גבריאל בתקופה בביאריץ.

שני הלוקים האחרונים הם של שתי בנות ים שנראה שעזבו את כל עיסוקיהן הימיים ויצאו מהמים כדי ללכת לתצוגה של שאנל, שתי שמלות קשקשי רזין בצבע כתום וכחול מרהיבות ומצלצלות מותאמות עם עגילים שנראים כמו ספק זימים ספק קונכיות כשמצמידים אותן לאוזן ושומעים רעש של גלים.

ועכשיו לפריטים הכי מדוברים בקולקציה:

נעלי העקב- בדגש על עקב, רק עקב. אני חושבת שכמו שג׳ונתן אנדרסון עשה בלואבה מת׳יו בלייזי מומחה בליצור פריטים שמעוררים שיחה והוא אוהב מאוד לעשות את זה בגזרת האקססוריז: כמו נעלי הפטרייה בקולקציית הקוטור שלו בלייזי יצר נעליים שהן ממש לא פרקטיות מלבד ליצור לוק שיצולם ברחובות ואירועי האופנה על ידי משפיעניות, הן ישימו אותן בתיק, ולא ידרכו איתן צעד אחד במיוחד לא ברחובות של ניו יורק. אבל האפקט כבר הושג: שיח שלם שעוסק בהאם הן אמיתיות והאם היית לובשת אותן? והשאלה החמה החדשה: האם הן יופיעו במאט גאלה?

שמלת העיתון: מאת׳יו הוא בהחלט לא הראשון שמעצב את שמלת העיתון, לפניו היו קארל, ג׳ון גאליאנו ורבים אחרים אך לפני כולם היו הסופרזיסטיות שלבשו שמלות עשויות מעיתונים כחלק מהמחאה למען שיויון נשים. בהסבר לבחירה שלו בשמלה כזאת בלייזי מסביר שההחלטה ליצור שמלת עיתונים בקולקציה נלקחה כהשראה מציטוט של גבריאל שאנל שאמרה ״אני אוהבת לקרוא בעיתון, כמו גבר״ מצחיק שבזמנו רק גברים נהגו להיות אלה שקוראים בעיתון וזה נחשב דבר גברי ולא נשי וסקסי לעשות.

לסיכום, אני מאוהבת בקולקציה הזאת, מת׳יו בלייזי עושה משהו קסום וייחודי שהוא לקחת אותנו למסע למציאות חלומית נוסטלגית ויפה, הוא עושה עבודה מצוינת וכל החלטה שלו לגבי כל פריט בקולקציה מגובה בסיבה ומחקר ממש כמו סטודנט מצטיין בביקורת עבודות בבצלאל. אני חולמת על לצוד פריט או שניים מהקולקציה הזאת, מאחר ואין סניף בישראל אני אשים עין על אפליקציות היד שניה כמו משוגעת.

אכן עבר לא מעט זמן מחודש האופנה, שהרגיש עמוס במיוחד מאחר והיה גם את שבוע הקוטור וכמובן עונת הפרסים. ניסיתי למצוא קצת זמן לפני המאט גאלה ובין אזעקות, לצערי הפעם לא יכולתי לסקור את כל התצוגות כמו שאני אוהבת בגלל המשוואה המוכרת של: מסגרות - אין, דייג׳וב - יש. והיום כבר נראה שכבר כל הפיד שלי מתעסק בטרנדים כאלה או אחרים והפומו התחיל להפעיל עלי לחץ פיזי מתון. אז הנה הטו סנטס שלי: מספר מגמות (מילה שאני מעדיפה מהמילה ״טרנדים״) שעלו בחודש האופנה האחרון ואיך הייתי מיישמת:

ירוק -

המגמה הירוקה נראית כמעט בכל מקום, בתצוגות האופנה וגם בפריטים ואקססוריז שזמינים כבר לאביב הנוכחי. אני חייבת להודות שאני לגמרי לגמתי את הטרנד הזה ֿ(כמו כוס מאצ׳ה לאטה קרה) ומשהו בירוק הזה מרגיש לי כל-כך נכון.

אני התחברתי לירוק פיסטוק (טבעי, לא הפיסטוק הזרחני של ד״ר לק בניינטיז) שג׳ונת׳ן אנדרסון בחר להשתמש בו בחופשיות בתצוגת האופנה של דיור בגני טווילרי.

יש משהו כל כך נכון ומדויק בצורך שלנו בירוק במיוחד עכשיו (צמד מילים הנדוש אך הכרחי). העולם ״בילת״, המציאות קשה, אנחנו צריכות תוך כדי ההתמודדויות האלה לשבת בין ארבע קירות ולעבוד כדי לתחזק את החיים שלנו, אבל מה שאנחנו כל כך צמאות וחושקות בו? ללכת ללטף קצת דשא, לשבת בפארק ולשמוע ציפורים, להסתכל על הפרחים פורחים ובקיצור: חסר לנו ירוק בעיניים.

משהו בטבע תמיד יודע לאזן ולהרגיע בחזרה, אז אם אתן כמוני לא יכולות לצאת לנשום אויר בפארק או בגינה כמו ג׳ונתן אנדרסון (הבנאדם עובד על איזה 30 קולקציות בעונה בטוח אין לו זמן לשבת בפארק) אפשר פשוט לאמץ ולחבק פריט ירוק, שיזכיר לנו לנשום קצת אויר וללכת רגע להאפי פלייס - הפארק.

פרחים - או כמו שמירנדה פריסלי אמרה: ״פלורלס? פור ספרינג? גראונדברייקינג.״

מה אגיד לכם, הקלישאות נכונות, אנחנו רוצות לפרוח, אנחנו רוצות טבע (בהמשך לטרנד הירוק) אנחנו רוצות את האופטימיות והנאיביות העדינה שחיה בפרחים ואנחנו לגמרי ניקח כל דבר שיהיה קשור אליו.

אז אפשר ללכת על פטרנים שלדעתי תמיד תמיד יש להם מקום בארון (אלא אם כן אתן מינימליסטיות מושבעות) ואפשר להכניס אותם באקססוריז כמו נעליים או סיכות לבגד והכי חמוד ולא מתחייב: קליפסים וסיכות לשיער.

80 80 80 -

מאז הקולקציה של דאריו ויטאלה לורסצ׳ה (לפני שמיוצ׳ה שלחה אותו אל הגרדום) שבו היתה חגיגה שלמה של צבעוניות שנות ה- 80 (ובכלל המון אסתטיקה של התקופה) הלך הרוח של שנות השמונים מחלחל גם לקולקציות האביב של שנה הבאה, הצבעים שכל כך מאפיינים את שנות השמונים (במקרה של דאריו שנות השמונים של יפן שנראו כמו הגרסה הכי מיוחדת של התקופה) צבעי יסוד חזקים עם נגיעות של צבעוניות מחשמלת (אבל לא הזרחנית של היום) מעילי ספורט גדולים, החזרה של המון שוז, אקססוריז גדולים ורטרואיים. האייטיז חזרו אלינו שוב והן פה כדי להישאר.

אני חושבת ששווה לאמץ את הטרנד עם פריטי וינטג׳ מהתקופה (בתי הוינטג׳ הטובים ביותר יחזיקו בגדים מהתקופה ולא רק Y2K למען השם.) כמו חגורות עם אבזם גדול, ג׳ינסים גבוהים וצרים, והפריט האהוב עלי: מעיל עור חום גדול במיוחד. (גם אלכסה צ׳אנג חושבת כך).

בתי האופנה הלכו על קולור בלוק של צבעי יסוד, חום על הגוונים השוקולדיים שלו, זמש וגזרות נפוחות ואוברסייז.

התקופה הרומנטית -

אוקיי, כבר תקופה שנראה שהמונח רומנטיות נכנס לחיינו בכל כך הרבה פרמרטרים (מלבד המציאות עצמה לצערי!) אנקת גבהים, יריבות לוהטת, הספר לב המאהב, ג׳ון קנדי וקרולין בסט קנדי, כל אלה גרמו לי להרהר בזה שייתכן ואנחנו נכנסים לתקופת הג׳ון גאליאנו, אני אסביר: בתור הזהב של ג׳ון גאליאנו (ואני חושבת שבכללי הסטייל שלו) הוא הביא רומנטיות, פפיונים, ורוד, איפור קיטשי תסרוקות מפונפנות.

אנחנו צריכות יותר חום, אנחנו צריכות יותר אהבה, אנחנו מחפשות את הסוף הטוב במציאות של כעס, שנאה ומלחמות (אלוהים ישמור כמה מלחמות) ואומנם אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות שלנו (עד כדי כך) אבל נוכל ללבוש ערימה של סרטים מבדים מבריקים, ולהעמיס על עצמינו ורוד ולטבוע בסיפורי אהבה בלתי אפשריים שימעכו לנו את הלב. אז תעמיסו עלי סומק ותנו לי את כל הפפיונים שבחנות כי הנפש שלי צריכה את זה! (גם עונה שניה של יריבות לוהטת לא תזיק בכללללל)

ברוטליזם רך -

אני חושבת שהטרנד שמבטא באופן הכי ישיר את הקונפליקט היומיומי שלנו הוא הטרנד הזה, פינות חדות ומותניים מוצרות, צווארונים גבוהים שיוצרים מעין חומה לצד פינות מעוגלות כמעט ממש וקטוריות.

יש איזו מבניות וגמישות שיוצרת דרך יצירתית וחדשה ״להתמגן״ בין אם זה כי אנחנו רגישים או קשוחים זה מרגש למצוא בגד שנוכל כאילו להסתתר בו בימים יותר מופנמים.

אלה המגמות שזיהיתי, חלק עלו כבר אצל אינפלואנסרים ומגזינים אבל את אלה אני מרגישה שהייתי אוהבת ומאמצת ואלה הפריטים שהייתי רוכשת כדי לייישם וגם כדי שישארו לי כשה״טרנד״ יחלוף. לאיזו מגמה אתן מתחברות ומה אתן הייתן מצרפות לארון שלכן?

בנוסף מרגיש שכל כמה זמן ענף הספורט הטרנדי מתחלף לפחות בעולמות האופנה: אני מוציאה מהמשוואה את הכדורגל כי בארץ הוא ממש ספורט נצחי כפי שכל ילד בגן או בבית הספר היסודי יגידו לכם, אבל כדורסל לדוגמה היה מאוד חזק בשנות התשעים והאלפיים המוקדמות (הסרט ספייס ג׳אם, גופיות רשת גדולות ומכנסי ברמודה רחבות בגזרה נמוכה) או למשל לפני כחמש שנים כשיצא הדוקו Point Break על שחקני הטניס והעלייה של נעמי אוסקה אסתטיקת הטניס היתה ממש בכל מקום, אפודות וי לבנות עם פסים בצבע ירוק או נייבי דקיקים, בעיקר הרבה הרבה לבד וחצאיות קפלים קצרות. לאחרונה יש תחושה שגם אסתטיקת הפורמולה 1 איתנו כבר הרבה זמן: מעילי ניילון גדולים מלאים בפאצ׳ים ו/או צבעים חזקים.

אני חושבת שהתופעה ממש מעניינת ויש פה איזה מקום למחשבה, מה הספורט הספציפי שטרנדי כרגע אומר על הסטייט אוף מיינד שלנו, אולי לפני חמש שנים כשעוד היו שאריות מבועת ההיטק הספורט ה-הו כה יוקרתי הזה קסם לנו בתודעת השפע? או שאולי זה היה כל הכעס והעוצמה שדחוסה לחבטת כדור של שחקן אחד בודד מול היריב שלו שנגעה בכעסים שלנו בתקופה הלא פשוטה של הקורונה ואחרי שפע מלחמות.

והאם הסרט ספייס ג׳אם הוא מה שהפך את אופנת הכדורסל לטרנדית או ההיפך: הסרט נעשה בגלל ההייפ שהיה סביב הכדורסל? נקודה ממש מעניינת למחשבה ואני בטוחה שגם לכם היו תקופות שונות ומיוחדות שספורט נגע בכם בפן הרגשי גם אם לא הייתם מתאמנים בו.

והיום אי אפשר שלא להסתכל על מותגי האופנה השונים שקיבלו חסות על מדי המתמודדים באולימפידת החורף, כאילו, כן אפשר שלא להסתכל אבל תפספסו איך מותגים לוקחים על עצמם את האתגר של להלביש אתלטים ועדיין לשמור על השם הטוב שלהם כמותג אופנה. הנה כמה מותגים שלדעתי ממש ניצחו:

עוד מקום שכמובן הציף את כולנו בשבוע שעבר היה הסופרבול ומופע המחצית, ואני פשוט אדבר פחות על האאוטפיט של באד באני כי אני חושבת שדובר עליו מספיק ויותר על שאר הזמרים והזמרות שהופיעו במשחק. כמו למשל קוקו ג׳ונס שלבשה שמלה במחווה לאאוטפיט שלבשה וויטני יוסטון לסופרבול בשנת 1991. והנה סגרנו מעגל חזרה אל מעילי הספורט.

עובדה שגיליתי אחרי כמה פעמים שירדתי באחת התחנות של הקו האדום היא המדים של הנבחרת הפאראלימפית שעיצבו לא אחרים מ-holyland civilians שאני אוהבת מאוד. המדים כל כך מדויקים, כל כך לא מתאמצים, אלגנטיים, ממלכתיים והכי מרימים לחברי הנבחרת. הם לא מנסים להיות משהו אחר ממה שהם. ואני מרגישה שהשת״פ הזה לא דובר מספיק והוא פשוט מהמם. צילומים מרהיבים של טום ברטוב.

דבר אחד שאהבתי בשלושת המוצגים היא ההשראה מעולם הטבע, וזה יכול להישמע מאוד קיטשי אבל חכו רגע. אנדרסון שאב השראה מפרחים (בעיקר חבצלות אבל גם סחלבים וויסטריות) ציפורים (ארנקי הקלאץ׳ המהממים בהשראות מדויקות לעופות מסוימים כמו טווסים וחוגלות) בעוד בלייזי הלך על הייקו שמדבר על ציפור ופטריה, והלוקים השונים משחקים בין האלמנטים השונים של כל אחד מאלה ברמה שבשלב מסוים תהיתי האם האלמנט הזה הוא כנפיים של ציפור או נבגים של פטריה? או דניאל רוזברי מסקיאפרלי שלקח השראה מכימרות של חיות שונות. אחת שבלתה במיוחד בעיני היתה של פּאפר פיש (השם אבו-נפחא קצת פחות שיקי) שבו משחקים עדינים של שכבות בדים שקפקפים יצרו את הטקסטורה של הזימים בעדינות מופתית ובד שחור מפוטל ואז טבול בלטקס שחור יצר את הקוצים המוכרים שלו.

בתור חובבת טבע (מכישורי הסודיים הם זיהוי ציפורים בשם רק מהציוץ שלהם) אני ממש מעריכה את הכישרון הזה של לחפש משהו שונה ומיוחד שנמצא מול כולנו או רובנו. כמה כיף זה להיאבד בפטרן של נבגי פטריה, או בצורה שבה האור נופל על קשקשים של דג במים, איך הצבעים של נוצות הציפורים משתנים בזוויות שונות ובימים שונים ולמה אוסף הצבעים הספציפי הזה על הזן הזה (דוכיפת למשל, איזה סטייל). אני יכולה לבהות בכל אלה במשך שעות ורק למצוא בהם יופי לנצח.

נתחיל בדיור שבה ג׳ונת׳ן אנדרסון שאב השראה מכמה מקומות שונים, פרסונליים שלו, ועם זאת גם כאלה שכולנו יכולים לפגוש ביום יום שלנו. היות והקולקציה הזאת היא קולקציה ההוט קוטור הראשונה שלו הוא ניגש אליה כפי שהוא ניגש לכל קולקציה, עם ויז׳ן וביטחון והמון המון קסם. מעבר להשראה הברורה מהטבע, הפרחים שקישטו את התקרה באולם בו נערכה התצוגה, את השמלות, התכשיטים (סיכות סיכות סיכות!) וכמובן התיקים, הוא שאב השראה מאמנית קרמיקה ממוצא קנייתי בשם מגדלן אודונדו שיוצרת כדים עגולים וקעורים בצורה מופתית בעודה עובדת באופן ידני בלבד ולא באובניים, הפסלים שלה מדגישים קימורים וניפוחים גדולים לצד ידיות קטנטנות ויש בהם משהו מהפנט ונעים, נשי בצורה מיוחדת ובטח שלא מילולית. נראה שמהם אנדרסון שאב השראה לשמלות ותיקים שמזכירים בוטן ו/או כד מקומר בשני עיגולים. ראיון מרתק עם מגדלן אפשר לראות פה וריל נוסף בנושא אפשר לראות כאן.

כמה מהתיקים נראה שנוצר במחווה ישירה לעבודות שלה ובתצוגה של קולקציית הקוטור בפריז גם היצירות שלה מככבות.

אהבתי במיוחד את הפעמוניות שעיטרו תיקים ושמלות, ואת השילוב של הסרטים השחורים עם כדורי הפרחים הורדרדים שתפקדו כעגילים.

שאנל, בהזמנה לתערוכה שובצה שרשרת עם תליון של פטרייה, שכאשר פותחים אותה מוצאים בפנים ציפור קטנה ישובה. מת׳יו סיפר שההשראה לקולקציה הגיעה מהאיקו שקרא על ציפור ופטרייה וברגע שהבנתי את זה כל הקולקציה נראתה לי באור שונה ואפילו יותר יפה.

בהבנה של ההשראה של בלייזי אני מסתכלת הלוקים ורואה כמה קיבל השראה מהציפור והפטרייה, יש לוקים בהם מאוד ברור מה ההשראה אבל לוקים אחרים משחקים על קו התפר ביניהם ואני תוהה איפה אלמנט הציפור נגמר ואיפה האלמנט שואב השראה מפטריה? האם אלה כנפיים עם נוצות או נבגים של פטריה? מקור של ציפור או פטריות עם זרועות ארוכות? מעבר לזה שהסט פשוט מרהיב ולוקח את הנכנסים אליו לעולם קסום ורומנטי. התיקים הקלילים והשקופים קנו אותי והנעלי עקב מפטריות עם כל חוסר היציבות שלהם כפי שניתן לראות בוידאו מהתצוגה עדיין נראו לי נחשקים ממש.

סקיאפרלי

דניאל רוזברי מסקיאפרלי לקח גם הוא השראה מעולם הטבע בדגש על חיות, אבל השילובים שלו הם לא שקטים והרמוניים או רומנטיים. הבחירה שלו מייצרת עוצמה חייתית (נשמע כמו סרט משנות ה-90) הוא יצר כימרות של חיות שונות שיצרו מתח שבין משהו חייתי ומפחיד לבין עדין ויפייפה לא סתם הוא קרא לקולקציה: THE AGONY AND THE ECSTASY,שמלה אחת שבלתה במיוחד בעיני היתה של דג ה-פּאפר פיש (השם אבו-נפחא קצת פחות שיקי) שבו הוא יצר משחקים עדינים של שכבות בדים שקפקפים שיצרו את הטקסטורה של הזימים של בעדינות מופתית ובד אורגנזה שחור מפותל ואז טבול ברזין על מנת ליצור את הקוצים המוכרים שלו. ריל קצר עם דניאל התהליך של הלוק אפשר לראות כאן וריל נוסף על התכשיטים בהשראת השוד בלובר אפשר לראות כאן.

דבר נוסף שהשתלב בקולקציה הם שחזור של התכשיטים הגנובים מהשוד בלובר שקרה בשנה האחרונה, חלקים קיבלו אלמנטים של חיות (למשל יונק צוף עם המקור המפותל) והם השתלבו בקולקציה בצורה מבריקה.

מה שנורא מעניין בעיני זאת הבחירה של שלושת הקריאטיב דיירקטורס לקבל השראה מהטבע. האם העולם היום כל כך קשה לנו לעיקול ואנחנו מחפשים היגיון במה שתמיד היה פה ותמיד יהיה (בתקווה) , הטבע? גם הבחירה של בלייזי ואנדרסון ליצור קולקציה כל כך רומנטית מתוזמנת באופן מושלם - ע״פ העמוד Data but make it fashion החיפושים של המילה ״Romance״ עלו לשיא מזה חמש שנים והדבר מתיישב עם ההייפ על הסרט החדש של ״אנקת גבהים״ עם מרגו רובי וג׳ייקוב אלורדי, ו״יריבות לוהטת״ שהפכה לאובססיה של כולם בין ליל. אבל הדבר נראה כ״כ הגיוני, ברור שנחפש משהו קסום, מלא באהבה שתציף ותסחוף אותנו מכל הקושי האישי והגלובלי שעופף אותנו מאז ימי הקורונה ולא מניח, אז למה שלא פשוט נתאהב?

אני חושבת שעברו כמה חודשים מאז שהוכרז שתיק הבירקין של ג׳יין בירקין (על שמה כמובן הוא נקרא) נמכר במכירה פומבית במחיר של 8.6 מליון אירו (ואתם חשבתם שבירקין חדש עולה הון? מסתבר שתיק בירקין מביא לתשואה גבוהה יותר מהשקעה ב-S&P או זהב, ושאף אחד לא יסגביר לכם על השקעות) ומה שעוד יותר מפליא בידיעה הזאת היא העובדה שהתיק היה במצב שללא הקונטקסט, אם הייתן רואות את התיק הזה בחנות יד שניה כנראה שלא הייתן לוקחות אותו בעבור 30€ (טוב הוא כל כך אייקוני שכנראה שכן)

בגלל המצב שבו הוא היה, אם ל״שמור״ יש צד אחד בסקאלה, התיק הזה היה בסקאלה נפרדת ברמת המשומשות שלו, הוא איבד צורה מרוב פריטים שנדחסו בו, נשרט, השתפשף, היו בו אפילו הערות קטנות שג׳יין כתבה לעצמה! וכל הדבר הזה איכשהו הפך את התיק לעוד יותר נחשק ועוד יותר יקר ממחיר של תיק חדש.

מה שגרם לי לתהות, מה זה אומר עבורנו ועל מה אנחנו רואים כבעל ערך או יקר, האם הסיפור שהתיק הזה מספק על מי שהיתה ג׳יין הוא מה שהפך אותו לכל כך יקר ערך? כל המקומות שהתיק הזה עבר בהם, כמה ברים בריביירה או יאכטות, כמה תפוזים מהשוק הוא הכיל, כמה אפר סיגריות ואילו כוסות יין טוב הוא ספג, כל החיים האלה שהוא חיי הם מה שהופכים אותו לכל כך יקר ערך רגשית, מה שמתרגם ליוקרה.

דבר דומה אפשר לראות על תיקי הבירקין של התאומות אולסן, שבורים, שרוטים, נראה כאילו הם גם איבדו מהצבע שלהם ולא נראה שהם אי פעם ראו מומחה עור שיספק לו מעט לחות או שחזור צבע.

עוד מקום שבו אפשר היה לראות את מלאכת הריפוט היתה תצוגת הבכורה של מת׳יו בלייזי לשאנל בשבוע האופנה בספטמבר, תיקי שאנל 25 נראות מעוכים, פתוחים, תלויים עם פה פעור על הכתף של הדוגמנית והקוליות שבהזנחה ה״פושעת״ הזאת היא פשוט משדרת משהו כל כך נחשק שאני חייבת להודות שאני מבולבלת מכמה שאני אוהבת אותה. מראה דומה אבל הרבה יותר עדיף היה אפשר לראות בתיקים של לואבה וגוצ׳י שהכילו אלמנט מציץ שייראה בשימוש עם התיק כשהוא פתוח כמעט לרווחה. עיבוד דומה הופיע על התיקים של הקולקציה הראשונה של דנמה לגוצ׳י, התיקים שתפגשו בחנויות יהיו שרוטים ומקומטים.

בריל שהאלגוריתם שלף לי (ואחד נוסף שתוכלו לראות כאן) נראה שהחלה תנועה שלמה של בעלי בירקין חדשים שפשוט מפז״מים את התיקים שלהם כי אין להם הסבלנות לתת לתיקים להתיישן מעצמם

(פלאשבאק לאנאי בת ה-18 שמשרה את סיכת הכומתה שלה בחיקוי קוקה קולה חשוד מאוד ללילה שלם). באותו הריל היוזרית מסבירה עד כמה האקט של הזה של היישון המזורז מפספס את הרעיון, ועל כך שאי אפשר לזייף אותנטיות, אי אפשר לזייף חיים שלמים שחיים בתוך תיק.

אני חושבת שיש פה תובנה כל כך יפה שמזכירה לי את רעיון הוואבי סאבי, לחפש את היופי בדברים שאנחנו אוהבים לקטלג כ״פגמים״ לחבק אותם ולנצור אותם כי כל אחד מהם מספר סיפור חיים בלתי ניתן להחלפה. וזה פשוט חיי בג׳ינס שמרוב שלבשנו אותו נשחק לעובי של נייר באיזור הישבן, או הנעליים שקיבלו בסוליה זווית ממש מצחיקה, בחולצה שיש לנו מהתיכון ומרוב לבישה וזמן קיבלה צבע חדש ויפה לגמרי, החיים עצמם והזמן עצמו הם המעצבים החדשים של הפריט הזה שאנחנו כל כך מקדשים ויש בזה יופי שאי אפשר לחקות.

אם תיקי יוקרה יד שניה קוסמים לכן ריכזתי כאן כמה שנראים אהובים וכמו השקעה נחמדה לטווח ארוך, אולי אפילו כזאת שתוכלו להעביר הלאה לבנות או הבנים שלכן יחד עם אוסף סיפורים של חיים שלמים.

טיפ נוסף למטיבי לכת: באפליקצית Vestiaire collective שהיא פלטפורמה למכירת פריטי מעצבים יד שניה יש אפשרות לסנן את תוצאות החיפוש לפי מצב הפריט, ולחפש מראש פריטים במצד Good או Fair מה שאומר שהפריט נראה משומש וייתכנו בו פגמים לכן המחיר שלו יהיה אטרקטיבי יותר וגם תוכלו למצוא פריטים שחיו יפה.

נראה ששוב זכינו לראות איך טרנד שהיה תכלית האיסור כשגדלתי חוזר פתאום משום מקום, לא בדיוק כפי שהיה, אולי בגלגול אחר וקצת יותר מתוחכם ומעניין, אבל איזה כיף שהאופציה לקשור ג׳קט על המותניים נהייתה שוב רלוונטית ואפשר לקשור בכיף ולא לסחוב אותו ביד כמו ג׳נטלמן בכל פעם שהתלבשתן חם ומזג האויר לא דילבר.

אני פשוט יכולה לזכור את אחת הבנות בכיתה שלי ביסודי נוזפת בי באכפתיות רבה שאסוווור פשוט אסור לקשור ג׳קט על המותניים כי אז ידעו שאני חנונית (אני די בטוחה שהיינו בכיתה ו׳ וכן יכולת להיות לא באופנה כבר אז). אני גם זוכרת ויכוח מאוד טעון בין אחת התלמידות לבין המנהלת לגבי תלמידה אחרת (שהיתה דוגמנית בשלב מסוים) שהמנהלת הרשתה לה לבוא בגופיה לבית הספר בטענה שהיא תמיד באה עם סריג׳ או סווטשירט ארוך שנחו על הכתפיים שלה. והיום אני חושבת שאני די מסכימה איתה, נכון, זה באמת לא פייר כי בכל זאת היא הגיעה עם גופיה מה שהיה אסור, אבל הסריג שהונח מעליהן הפך את המראה לכל כך אלגנטי שאפשר להתבלבל.

כבר לפני 3 שנים היתה המגמה הדי מגניבה של להשתמש בסריגים גדולים כצעיפים (אהבתי מאוד ואז נזכרתי שאני זוכה בחורף ישראלי), אחרי זה היה מותר שוב לקשור שרוולים ארוכים על המותניים, עכשיו יש מה שאני קוראת לו ״צעיף כתפיים״ שהוא מן פרי האהבה של בנדנה וצעיף, אותו ראיתי בקופנהגן לפני יותר משנה וחצי היו להם צעיפים קטנים עדינים שעיטרו רק את הצוואר שלהם וזה היה נורא חמוד (ודני). אז אבולוציית העיטוף הזאת חמודה מאוד והכל, וכמובן שיש לכם את כל האופציות הנוחות יותר ופחות (אני למשל שכחתי את הסריג צעיף שלי איפושהו כשהיה לי חם מדי והכרזתי על הטרנד כפחות בשבילי). מצחיק גם בעיני שיש לי סריג אדום שפחות עובד לי ללבישה על הגוף אלא יותר כסריג לקשירה על אאוטפיט כדי לתת נגיעת צבע אדום חזק ולאזן לוקים אחידים מדי (מאז שהבנתי מה המשמעות של בייז׳ בייביז הבנתי שאני בעצמי הייתי בייז׳ אדולט).

אז מה היתרון של הפריטים לקשירה?

1. מזג אויר הפכפך (״חורף״ ישראלי) - ככה תמיד תהיה לכן אופציה קצת יותר חמה בשלוף

2. מזגן קשוח במשרד - נהוראי אוהב כשהמזגן על 18 גם בחורף

3. שבירה צבעונית של לוק מונוכרומטי מדי - די אנחנו לא פנטונים מהלכים

4. תוספת של טקסטורה ללוק

מה הכלים האפשריים לרשותכן? בעיקרון לרובנו יש את אחד הפריטים כבר בארון ואם לא אז של בן זוג ( אני גיליתי שככל שהפריט לקשירה במידה יותר גדולה ככה יותר טוב).

1. סריג או חולצה ארוכה בצבע בוהק (אני אוהבת אדום או כתום).

2. חולצת פסים ארוכה.

3. חולצת פלנל (מאוד גראנג׳י)

4. ״צעיף כתפיים״ זה שבתמונה נמצא בקוס.

   וזכרו: קופסאות האבידות והמציאות מלאות בצעיפים שהנחתן לרגע בצד

   

   

   וכמובן, מה שמיוצ׳ה פרדה מיישמת תמיד אשמח מאוד להעתיק.

אז אם אתם קצת עוקבים אחרי עולם האופנה בטח שמעתם שבערך לפני שנה התחיל משחק כיסאות מוזיקליים משוגע של המנהלים הקריאטיבים של בתי האופנה הגדולים בעולם, היו כמה מעברים מרעידי אדמה כמו העזיבה של דו טאלב ורסצ׳ה מתפקידה כמנהלת קריאטיבית ובכלל בית האופנה ורסאצ׳ה מעולם לא הכיל מנהל/ת קריאטיבים שאינם מתוך המשפחה, ואולי גם אתם הייתם בשוק אחרי שג׳ונת׳ן אנדרסון עזב את לואבה אחרי 11 שנים בהן הפך אותו לאחד המותגים המדוברים והטרנדיים בעולם.

ובכן, אם ככה חובבי ספורט מרגישים כשיש מעברי שחקנים בין קבוצות אז וואו איזה פרץ אנדרנלין זה מביא איתו, תחושה משוגעת של התרגשות ממשהו חדש לגמרי לצד פחד אימתני שזה יהיה פלופ, אולי אני אתחיל לעקוב אחרי ספורט כמו שאני עוקבת אחרי עולם האופנה!

אז מאחר שחודש האופנה האחרון (ספטמבר) הכיל לא מעט תצוגות בכורה של המנהלים בתפקידים החדשים היה מרגש במיוחד לראות איך הם מתקבלים במותג החדש, מה הם לקחו איתם ומה השאירו מאחוריהם. אז אחרי תקופה מאוווד ארוכה הנה כמה מתצוגות הבכורה שסקרתי והתחושות שלי לגביהן, שנתחיל?

שאנל - מת׳יו בלייזי

יוצא בוטגה ונטה, המעצב הרביעי(!!!) של בית האופנה שאנל בכל 115 שנותיו (גאספּ!), אני חושבת שאני לא היהחידה שהגיעה לצפות בקולקציה בהתלהבות שיא, וגם לא היחידה שחושבת שהיא אחת מתצוגות הדיביוט המצליחות ביותר של השנה.

בלייזי הביא איתו את הגישה הקלילה וכיפית לבית האופנה המאוד מסורתי ויש שיגידו מאוד שמרני, תוך כדי שמירה על עמודי התווך של שאנל.

כשלשאנל יש כמה דגמים ופריטים שבית האופנה הכי מזוהה איתם ברמה שלא ניתן להתבלבל: פרח הקמיליה, חליפת הטוויד וכמובןןןן שסמל ה״cc” על שם Coco Chanel. כמה מאתגר זה להיות מעצב חדש ולהביא את הסיי והטעם שלך תוך כדי התחשבות בבית אופנה עם כל כך הרבה התחייבויות, אבל אני חייבת לומר שמת׳יו עשה את זה בצורה מופתית ואני חושבת שאף פעם לא התלהבתי משאנל כפי שהתלהבתי מאז שראיתי את התצוגה הזאת.

מת׳יו לקח את הדגמים האייקונים של שאנל והכניס בהם רוח צעירה, קלילה, כיפית, רלוונטית, ברמה שכנראה כמה סבתות עשירות כועסות עכשיו מאוד.

שרשראות הפנינים המזוהות כל כך עם הבית קיבלו גוונים צעירים ורלוונטים, החצאיות של שאנל התארכו אבל בתמורה קיבלו עדכון צבעוני וכן שקיפות שובבה ואמיצה, הנעליים עם הקצה הכתוּם קיבלו צורה חדשה ומסקרנת והכל נעשה כל כך כל כך טוב שאני באמת שרוצה ללבוש הכל, וכל לוק ולוק נעתקה לי הנשימה, קולקציות כאלה מזכירות כמה אופנה היא אומנות ואומנות היא דלק לנפש.

מהלוקים האהובים עלי (והיה מאוד קשה לבחור): חליפת טוויד שנפרמה לפרינג׳ עדין ויפה בקצוות שלה. שמלת משי לבנה יפיפיה שמעוטרת בפרח במותן ונופלת ללא מאמץ על הגוף בצורה כל כך מחמיאה

אחת הבחירות היפות של מת׳יו היא הטיפול שלו בחלק מתיקי השאנל הקלאסיים (שאנל מספר 2.55) שגרם לו להיראות pre-loved ובתכלס הוא עשה לו את מה שג׳יין בירקין עשתה לתיק הבירקין האישי שלה: השתמשה לו באמ׳אמא כאילו לא מדובר בתיק שעולה הון ואולי זה מה שאנחנו באמת מתכוונים אליו כשאנחנו מדברים על ״יוקרה שקטה״.

ורסצ׳ה - דאריו ויטאלה

כנראה קיבל את האתגר הכי גדול מבין המנהלים הקריאטיבים האחרים במשחק הכיסאות המוזיקלי של בתי האופנה, הוא המנהל הקריאטיבי הראשון של ורסצ׳ה שאיננו ממשפחת ורסצ׳ה אחרי דונאטלה וג׳יאני (עליו השלום) ובית האופנה בתהליכי מכירה לקבוצת פראדה (הוכללת גם את מיומיו שם דאריו היה אחרי להלבשה במחלקת הנשים).

בראיון עם דאריו הוא. ספר שחלק מההשראה באה מקולקציית שנות ה-80 של ג׳יאני, שאותה אמא של דאריו חיבבה מאוד ואמרה פריטים ממנה בנאמנות. הוא מספר כדוגמא שלפי המיתולוגיה, האלים ירדו מהר אולימפוס אחרי שנמאס להם לנהל רומנים אחד עם השני והם באו להשתעשע עם העם, הוא לקח את הסיפור הזה והפך אותו לקצת יותר ריאליסטי מבחינת לבוש כמובן. אם אלים היו יורדים מהאולימפוס היום כדי להלך בינינו איך הם היו מתלבשים? הקולקציה של דאריו לורסצ׳ה היא התשובה. הקולקציה של דאריו לורסצ׳ה היא סקסית אבל מאוד undone, כמה undone? ברמה שהיא כמעט קומית. גופיות קטנטנות בסגנון he-man וחצאית מידי ש״נתפסה״ בתחתונים של אחת הדוגמניות, הכל נותן ווייב מאוד חזק של אייטיז וברגע שמתמסרים לזה זה נותן המון המון פאן.

הצבעים קצת קשים לי לעיכול כי השילובים שהוא בוחר בהם אמיצים בצורה בלתי רגילה, אבל לא יודעת אם אלה שילובים שהייתי לוקחת לעצמי ביום יום, החלק הכי יפה בעיני מתגלה כשנכנסים לפרטים הקטנים קטנים של הקולקציה, מוקסינים עם קריצה ענקית לרטרו, כפתורים המעוטרים בלוגו המדוזה של המותג, וה-פריט שארצה לצוד איכשהו: מוקסינים בשיתוף אוניטסוקה טייגר.

Balenciaga - פיירפאולו פיצ׳ולי

לאחר כעשור בולנטינו שם היה אחראי על כל הקולקציות. בראיון מאחורי הקלעים הוא מספר שהוא שאב השראה במיוחד מדגם שמלת השק של כריסטובל בלנסיאגה מ-1957, הוא סיפר שהוא הוקסם מהחלטתו של בלנסיאגה לשחרר את הנשים מבגדים צמודים ומגבילים ושהטכניקה שלו לעיצוב בגדים היה שילוב של ״גוף, בד ואויר״. כמו כן הוא בחר להשאיר את משקפי השמש המוגזמות של דנמה ואמר שיהיה מטופש לשכוח מי היו המעצבים לפניו וכמה חכם וצנוע. עוד אמר על כריסטובל בלנסיאגה שהוא היה מקסימליסט ומינימליסט בו זמנית, וכשקראתי את המשפט הזה הרגשתי שלראשונה אני מבינה את בית האופנה של בלנסיאגה באמת.

לגבי הקולקציה עצמה אני חייבת לומר שהרבה יותר התחברתי אליה מקולקציות של מעצבים קודמים, עם כמה שהן היו פופולאריות ובולטות הן הרגישו לי קצת מתריסות והיה לי קשה להתאהב בהן, הקולקציה של פיירפאולו פשוט עשתה לי פרפרים בבטן, גם כשהצורות היו אבסטרקטיות ואמיצות עדיין מאוד אהבתי אותן וכל הימור הרגיש לי שנחת בול במקום.

כל מה שפיירפאולו אמר בראיון באמת יושם בכל דגם ודגם, ההכרה במעצבים הקודמים, השילוש היפה של איזון בין גוף, בד ואויר במשחקים יפים ניסיוניים ומרגשים שכאלה, מתאמצים אבל פשוט כל כך קסומים שאי אפשר שלא להישבות בקסם ולחכות מה יקרה בדגם הבא.

מבין הלוקים האהובים עלי:חולצה לבנה אינטרפרטציה לאוברסייז המוכר של בלנסיאגה אבל מוגדלת כל כך מאחורה שהיא מקבלת שובל,שמלת אריג פרחונית ויפה (צבעונית וצהובה),פונצ׳ו מעיל בורגנדי, שמלת עם חולצה ורודה אוברסייז וחצאית אדומה ופלאפית שכבר הספיקה ללבוש אל פאנינג בגאלת האקדמיה.

אני חושבת שאפשר לסכם שהתצוגה הזאת היתה תצוגת תכלית כל כך יפה וכל כך מרשימה, של פיירפאולו ליכולת שלו בבית בלנסיאגה, הוא הבין את המשימה ודילבר בענק, לא פלא שאנה וינטור קמה למחיאות הכפיים בסופה.

Christian Dior - ג׳ונת׳ן אנדרסון

בתור אחד המעצבים הכי אמיצים ועזים בתעשייה ג׳ונתן אנדרסון לא פחד לשים את פחד הבמה שלו, ממש על הבמה, בפתיחה של תצוגת הבכורה שלו למחלקת הנשים של דיור התנגן סרט שפתח במילים ״האם אתם מעזים להיכנס לבית דיור?״. מאחורי הקלעים אנדרסון הסכים לגמרי שלקחת את דיור הוא אתגר, במיוחד בהתחשב בכל המעצבים שקדמו לו (שגם הם הופיעו אחד אחרי השניה על המסך בתצוגה). מה שלא מפחיד את אנדרסון הוא כנראה העבר, המהלך הזה בדיוק הוא מה שגרם לו להרים את בית האופנה לואבה מאמני עור ליצירת אומנות מהלכת וצעירה. בקולקציות הבכורה שלו לדיור הוא בהחלט עבר בארכיונים של דיור, הוא שלף מעילים מהמאה ה-18, דגמ״חים, ג׳ינסים, נעליים וכובעים תקופתיים ואתר אותם למישמש שעובד במוזרותו. בראיון עם אנדרסון הוא סיפר שהרעיון בקולקציה היה לטשטש את הרעיון עצמו של עשורים ולערבב אותם למשהו חדש. עוד מתח יפה שנוצר פה החלה בגישת בית האופנה לפרסומת ״הנסיכה״ גם הלקוחה של דיור היא מאוד נשית ואלגנטית ומאוד נסיכותית (הראש שלי הולך לשמלות הקצפת שהיו בכל חלון ראווה של חנויות שמלות כלה במובן הלא טוב של המילה) אבל הגישה החתרנית מוזרה של אנדרסון באה להכניס קצת ווירדיות שהיא הסממן העיצובי האישי שלי, ונוצר כאן מתח מרגש ואני חייבת לומר מאזן.

הניואנסים היפים שאנדרסון בחר בפינצטה מתוך הארכיונים של דיור מאוד מתאימים לסטייל שהוא מביא ועדיין נראים כמו דיור, המשחק עם הפפיונים המוזרים, נעליים שהיוו מחווה לנעליים שעיצב רוג׳ה וויויה לדיור והכובעים התקופתיים, אני חושבת שאפשר לסכם שזאת היתה התחלה אמיצה, אומנם יחסית רגועה לאנדרסון, אבל אני מאוד סקרנית לאן הוא ייקח את זה מכאן.

עוד על הפרטים מתוך הארכיון של דיור אפשר לקרוא פה.

Bottega veneta- לואיז טרוטר

לואיז טרוטר היתה האישה הראשונה שנכנסה לתפקיד קריאטיב דיירקטור בתוך משחק הכיסאות המוזיקליים של בתי האופנה בשנה האחרונה (מאז הצטרפו אליה הצטרפו רייצ׳ל סקוט וווילס בונר אז לא הכל אבוד) באחד הראיונות לווג אמרה שהיא מקווה שהיא קיבלה את התפקיד בגלל העבודה שהיא עשתה ומי שהיא ולא בגלל העובדה שהיא אישה וביום התצוגה אפשר בהחלט לראות למה בוטגה ונטה בחרו בה כמנהלת הקריאטיבית החדשה שלהם, היה מאוד ברור שהיא מאושרת ומשגשגת בתפקידה החדש או כפי שהיא תיארה את זה ״מרגישה שהיא בתוך קופסת הממתקים״ אבל הקולקציה שלה היא ממש לא מה שהיתם משווים לקופסת ממתקים.

קולקציית הבכורה של לואיז לבוטגה היא בוגרת, אינטיליגנטית, עוצמתית ואופטימית בצורה לא מנותקת מהמציאות. טרוטר עשתה שימוש מבריק (ליטרלי) בפיברגלס ממוחזר ויצרה פריטים בטקסטורה פלאפית מבריקה שנותנת תחושה קלילה, כיפית ועם זאת באיזה מקום מינימליסטית. בקולקציה היא משחקת במתח שבין כבד וקליל, שמלות מעור שנראה כבד מקבלות קלילות בכתפיות שמוטות וכיווצים אסטרטגיים, מעילי עור קיבלו טקסטורה ארוכה (שמאוד מוכרת בתור הטקסטורה לתיקים שלהם ומקדמים את יכולות עבודת העור בה בוטגה כל כך מפורסמת) ושולבו עם צעיף לבן קליל ואוורירי, או שמלה עם כתפיים גדולות ורחבות בטקסטורה פלאפית שקיבלה מחשוף גב כל כך עדין שאנחנו מרגישים כאילו אנחנו ממש בין שמיים לארץ, לא בטוחים אם מרחפים או נופלים.

הקולקציה הזאת מרגשת אותי במיוחד ונראה שלואיז הגיעה למקום הנכון, אולי אפילו למשרת חלומותיה והיא נהנית מכל רגע

.

Loewe - ג׳ק מאקולו ולאזארו הרננדז

אני חייבת להודות שבתור חובבת של פרואנזה וגם של לואבה של ג׳ונת׳ן אנדרסון מאוד התרגשתי לקראת התצוגה הזאת, כחלק מהכיסאות המוזיקליים שציינתי כבר בשאר התצוגות, צמד המעצבים המצוין ג׳ק ולאזארו עזבו את בית האופנה פרואנזה סקולר שהם הקימו בעצמם לפני כ-25 שנה לטובת הגשמת החלום הגדול שלהם: לעצב לבית אופנה בפריז, ואיזה כבוד זה להיבחר להיות הקריאטיב דיירקטור של מותג היוקרה הותיק השני בעולם (הראשון הוא הרמס), אבל כמובן שעם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה (כן זה רפרנס לספיידרמן) ואין לי מושג איך שניהם לא סבלו ממעי רגיז במשך החודשים של עיצוב קולקציית הבכורה ללואבה אחרי לא אחר מג׳ונת׳ן אנדרסון שעל המהפך שהוא חולל במותג לואבה יכתבו עוד הרבה שיעורים במרקטינג, ברנדינג ואופנה.

עכשיו חזרה לקולקציה וצמד המעצבים: בראיון לקראת התצוגה באטלייה של לואבה בפריז נראו הצמד ממש מאושרים, הם סיפרו שהם מחייכים ללא סוף ומתרגשים מאוד לקראת הפרק החדש הזה, ולאור העובדה שאין להם מגבלות ויש להם חופש יצירתי מלא בתפקיד החדש. הם סיפרו שנקודות הפוקוס שלהם עבור לואבה הם: המקור של המותג: ספרד, קראפט (שאותו כבר ביסס יפה מאוד אנדרסון), והעובדה שזה ״צריך להיראות כמונו״ ובהסתכלות על הקולקציה אכן מראה שכל האלמנטים במשוואה של הצמד אכן נוכחת באופן מאוד מאוזן: הם עשו שימוש מבריק בעור בצורות חדשות (כן אגיד שחלק מהן הזכירו מאוד את השימוש הקראפטי של בוטגה אבל גרייט מיינדס) מכנסיים שעשויות מעור גרוס ויצרו תחושה פלאפית, חולצות טי שירט עם חוטים מעור שיצרו לו צורה קצת מעוקמת, בדים מבד חדשני שמשלב גורטקס ומשי וג׳קטים בצורת פעמון שנראים כמעט מצופים בלטקס. אחד החלקים האהובים עלי מאוד הם האקססוריז, תיקי קלאץ׳ ונעליים שנראים כמו זכוכית מנופחת ( קערת הסוכריות בסלון של סבתא באט מייק איט פאשן) והחלק הממש אהוב עלי: התיקים הפתוחים והמרושלים שנראים ממש כאילו יצאו מריצה אל הסאבווי, אחרי הכל אפשר להוציא את המעצבים מניו-יורק אבל לא את ניו-יורק מהמעצבים.

אני חושבת שבמבט ראשון קצת התבאסתי על הקולקציה, אולי בגלל שאנדרסון עשה בה משהו ככ מונומנטלי ומדויק והפך את לואבה למותג שתמיד מפתיע ומחדש, מצד שני כשאני מסתכלת לעומק אני מבינה כמה הצמד הביאו את עצמם לקולקציה ועדיין הביאו המון חדשנות והשאירו הרבה מה-ווירדיות שאנדרסון הביא למותג והפך אותו למאוד בולט בסביבה. מעניין מאוד מה יהיה הלאה!

מאז הספקתי: לחטוף התקפי חרדה בחו״ל, להתחתן, להיכנס להיריון, ללדת ולסיים חופשת לידה מאוד מכובדת וכמובן: לפתוח את הניוזלטר של הנאיבית. וכל הזמן הזה חשבתי:

איך החיים יהיו כשנגיע לצד השני, איך נהיה כשהמלחמה תיגמר? איך היא תיגמר? כל הזמן העליתי את השאלות והיה לי כ״כ קשה לדמיין את היום שאחרי.

ופתאום, עמדתי בכיכר החטופים ביום שחרור החטופים החיים, ולא יכולתי להאמין, זה באמת נגמר, כל כך השקעתי את עצמי במאבק, במחאות, בהפגנות, ושכחתי לעצור לדמיין רגע את היום שאחרי, היום שבו מה שאני ואנחנו נלחמים עליו באמת יגיע (לפחות בחלקו).

כמובן שמלחמות שונות בהיסטוריה יצרו את האפקט שלהם על עולם האופנה, בדגש על מלחמות העולם ועל זה כמובן יש מאמרים שלמים והרצאות וזה נושא שלם שמעניין לבחון. תוך כדי, כמובן שסקרתי את שבוע האופנה בניו יורק וכמובן הצצתי בשאר שבועות האופנה וראיתי מגמה מעניינת מאוד שהתחברתי אליה במיוחד בהקשר לנושא הניוזלטר ״מה נילבש אחרי המלחמה?״ שבועות האופנה הציגו כמה אופציות מאוד מעניינות ולדעתי מאוד פילוסופיות:

קולקציות שחוגגות קשיחות, עור מבריק וכהה, בגדים מחויטים, בנויים, בעלי כתפיים חדות וגבוהות, ומנגד: בגדים רכים, שקפקפים, חלומיים, שחוגגים את הטבע: פרחים, ציפורים תחרה. מה נבחר ללבוש? את השריון שיעזור לנו להגן על עצמו מהכאב והזוועות שעטפו אותנו במשך שנתיים לאן שלא הלכנו, או שנבחר להיות רכים, חומלים ואם מאוד אמיצים, מלאי תקווה שיש סיכוי שמהמשבר הכי גדול שלנו אנחנו נצמח לעידן הזהב שמגיע לנו, עדין של שגשוג, פריחה, צמיחה, והשובבים והפוחזים יעזו להגיד ״שלום״.
וזה בדיוק מה שכל כך יפה באופנה, כי אופנה היא אומנות: ובאומנות כל התשובות נכונות, גם אם הן כאלה שלא חשבתם עליהן, ומה שעוד יפה, זה שאתם לא מחויבים לענות על השאלה הזאת, אתם יכולים פשוט ללבוש אותה.

יש לכם את החופש ליצור לעצמכם עולם אחר לגמרי בו הכל שטותי ואפשרי ואין בו אף קושי, גם אם אתם לא חיים בו, אתם יכולים ללבוש אותו (המחשבה הזאת עלתה לי בחודש האופנה אחרי תצוגות אופנה משוגעות במיוחד שבאו לחגוג חיים נטולי מציאות כאילו בגישת ״אין קושי בעולם״ או ״recession who?” שכזאת, מעצבים שבחרו ליצור לעצמם מציאות אחרת מנותקת לחלוטין מהמצב הכלכלי המערער בו אנחנו וגם בתי האופנה חיים בו ופשוט ליצור ולחגוג פאן, ולמה לא באמת?

אז השאלה הזאת חוזרת רגע אליכם:

מה תבחרו ללבוש?

כמובן שתמיד הסיטואציות שבהן אני נמצאת כשאני מסקרת שבועות אופנה הן הכי רחוקות מהדבר עצמו כי אין יותר קצה נגדי מאשר אמא שמאוד משתדלת לתפקד עם תינוק קטן ובנדיט, מלאה בבגדים עם מריחות של אלוהים יודע מה וכמובן הפעם זה היה תוך כדי מעבר דירה מאווווד ארוך ומייגע. במקרה הזה את שבוע האופנה בניו יורק העברתי בעודי שולפת בגדים נקיים ומאוד רנדומליים מתוך ארגזי קרטונים בהיעדר ארון בגדים (איקאה מתעכבים בהרכבה ואנחנו מחוסרי ארון בדירה החדשה עד אז).

Proenza schouler

תצוגת הבכורה של רייצ׳ל סקוט בתור המנהלת הקריאטיבית המחליפה של הצמד ג׳ק מקלו ולאזארו הפרננדז שעזבו לטובת ניהול קריאטיבי ללואבה במשחק הכיסאות המוזיקלי שקרה לאחרונה בעולם האופנה.

בתצוגה רייצ׳ל אמרה שהקולקציה משקפת באמת את השפה הקיימת של המותג ואליה היא הזריקה קצת מהטעם האישי שלה, כדי ליצור היכרות הדרגתית מהמקור של המותג לשינוי שהיא מעוניינת להביא. הקולקציה הזאת מכילה באמת הרבה יותר פטרנים וטקסטורות מאשר קולקציות קודמות שמזוהות עם פרואנזה שמוכרים בגזרות וקווים נקיים אלגנטיים נקיים ועדיין אדג׳יים בנגיעות עדינות וחכמות.

אני מרגישה שהשילוב של הטקסטורות והפטרנים עובד בסדר בחלק מהלוקים ובחלקם האחר הוא טו מאץ׳ ומרגיש זר מאוד לפרואנזה כפי שאני מכירה אותו, זאת ההתחלה של רייצ׳ל ואני מניחה שהיא רצתה להראות שינוי ורענון כי אחרי הכל היא מביאה לשולחן משהו שונה מהצד הקריאטיבי הקודם. מעניין מאוד לאן זה ימשיך.

לוקים שכן אהבתי היו שמלת הספארפלס היפה הזאת מעור בצבע צהוב חמאה, מעניין אם באמת הצבע הזה ימשיך איתנו לאביב הבא או שימצא לו תחליף ראוי חדש.

סט של שמלת מידי חלקה עם מבנה יפה ומאתגר יחד עם מכנסיים מתרחבים בטקסטורה שיורדת לי יותר טוב בגרון מאחר והיא תואמת בצבע עם השמלה החלקה וכמובן נעליים ועגילים בצבע כסף שיש לי פוסט שלם על כמה שהשילוב של חום וכסף הוא שילוב מושלם במיוחד עכשיו כשהסתיו תכף פה, אבל גם באופן על זמני.

שמלת סריג יפה שמרפררת לצורה של פרח באופן לא מצועצע, הבחירה בצבע אדום כתום כיפי ואביבי וגם פה יושב ככ יפה עם הקרירות של נעלי העקב בצבע כסף.

מרגיש לי שיש משהו בקולקציה שהוא מאוד undone ולי אומנם קצת קשה עם זה כי המותג הזה הוא ככ מדויק וכל כך מעודן, אבל מניחה שזה הווייב שרייצ׳ל מנסה להכניס אולי כדי להתאים אותו לקהל קצת יותר צעיר וג׳ן z שנראה שפונה לפריטים יותר עמוסים ומלאי פרטים.

Brandon maxwell

הסטייליסט שהפך למעצב אופנה וחוגג בצניעות רבה עשור, בראיון עם עם מקסוול הוא מספר שהקולקציה התחילה מצורות וגזרות מאוד מוגדרות ובנויות, ולאחר שראה את המספרים הראשונים תהה ״מי ירצה ללבוש משהו כל כך מגביל?״ בתגובה הוא והצוות שלו נסעו לספרית העיצוב בהדסון וואלי בחיפוש אחרי ״דברים שמשמחים אותי״ והם חיפשו דרך להכניס יותר קסם ומשחק ילדי לקולקציה הכה נוקשה.

אני חושבת שהסיפור מאחורי בניית הקולקציה מסביר אותה מצוין, משהו שהתחיל מאוד מקובע ומוגדר קיבל אבק פיות, מבט ילדי ובעיקר המון פאן.

בין הלוקים האהובים עלי: עוד סט חום שמוגש יחד עם אקססוריז כסופים (השילוב האהוב עלי ברמה שכל פעם שאני רואה פריט בצבע חום כהה אני מתוסכלת שהוא לא משולב בכסף) שמלות וחצאיות משבצות משולבות פאייטים, חגורות ע-נ-ק-י-ו-ת שמשלבות בצורה ובטקסטורה שלהן תחושה מערבונית.

שמלה בצבע קרם שנאספת במשהו שנראה כמו פירסינג, חצאיות עם איורי חיות, שמלת פליסה חצי שקופה עם ג׳קט ג׳ינס אוברסייז בצורה קומית.

ואחת היפות בעיני שקצת מזכירות לי קולקציה קודמת של מזון אלאיה: שמלות חצי שקופות משולבות פרנז׳ים עדינים.

Ralph Lauren

אני חושבת שממש רציתי לאהוב את הקולקציה במיוחד לאור ההייפ של הסלבז וגם העובדה שהמותג חוגג 60 שנה, אבל הרגיש לי כאילו הבגדים יכלו לשבת יותר טוב על הדוגמניות (ואם הם לא יושבים טוב על הדוגמניות איך הם ישבו על בני אנוש כמונו?).

יש כמה לוקים שחיבבתי כמו החולצה הזאת עם דיטייל העניבה (שהולך ומתגלגל לטרנד שאני לא בטוחה מה אני מרגישה לגביו) שמלה שחורה עם קאטאאוט יפה, שמלה שחורה עם חולצת קשירה מרושלת. אבל לדעתי הכוכבים האמיתיים של התצוגה היו האקססוריז שהגיעו בצורות יפות מוגזמות חצי טבעיות חצי גיאומטריות (כמו שרשרת ה״צדף״ הענקית והיפה הזאת בצבע כסף, תיק קלאץ׳ כסוף והצמיד המוגדל הזה שהותאם לשמלת מקסי שחורה.

Michael Kors

אני חייבת להודות שלמייקל קורס לא באתי עם ציפיות גבוהות ולכן לא התבדיתי, ראיתי פה קולקציה די ״סייף״ שמזכירה את אחת הקולקציות היפות שהיה בשבוע האופנה בקופנהגן ולדעתי עשתה עבודה יותר טובה, גם כאן האקססוריז כאן היו ההיילייט לדעתי, פחות אהבתי את הבחירה במוטיב מוזהב מאט דווקא כשנראה שהרוח נושבת לכיוון הכרום-כסוף-מטאלי, והשרשראות מזכירות לי מדיי את העגילים של הנסיכה יסמין מאלאדין (לא בהכרח דבר רע!)

גם כאן מצאתי כמה פריטים יפים שמשחקים במשחקי גובה בבלייזרים וגם שסעים יפים וחדים אבל לא מפתיעים, שימוש יפה יפה בפרנסים וגם כאן נראה את הצבע חום העמוק ואת צהוב החמאה שממשיך איתנו גם פה. מאוד אהבתי את התיקים עם הפרנסים המוגזמים.

Kate Barton

וואו, איזה מזל שיש מעצבות כמו קייט בארטון וגם: כשאומרים save the best for last אין תיאור יותר מדויק מהיום הזה בשבוע האופנה הזה בניו יורק, מרגיש לי שהתצוגה שלה הרימה חזרה את הרוח למפרשים ביום של תצוגות ״בסדריות״ והיא הביאה את חדוות העיצוב ובעיקר המון פאן לתצוגה.

המעצבת מוכרת מאוד בזכות העיצובים האדג׳יים והפיסוליים שלה ברמה שהם פחות לבישים במה היום-יומית, נראה שהיא שינתה גישה ויצרה קולקציה יותר נגישה לקהל הרחב, עכשיו כשקראתי את זה במגזין ווג נתקפתי דאגה שמא זה עוד מקרה של מעצבת סופר פרשית ומגניבה שהקורפורט מאלץ אותה להתאים למסגרת משעממת, אבל וואו הדרך בה היא לקחה את האדג׳יות שלה כדי להפוך את הקולקציה לנחלת הכלל היא עדיין כל כך כיפית וכל כך מרשימה שלא הפסקתי לצלם מסך ואני חושבת שאין לי הרבה מה להגיד מעבר ל-וואו התאהבתי וכמה מבריקה את שלקחת את האלמנטים המתכתיים המוגזמים שלך ושילבת אותם בפרינט בדרך כל כך לא שגרתית - שאפו!

Simkhai

בראיון לקראת התצוגה ג׳ונתן סימקאי סיפר שלאור המצב הפוליטי כלכלי הוא חיפש מקורות השראה שיעלו חו״ל ותחושה טובה אצל הלקוחות שלו כשהם צופים בקולקציה שלו, הוא פנה לזכרונות שלו מתקופת האביב-קיץ בתור קליפורנאי וההשראה שלו נשאבה מעיירות החוף וביניהן וניס ביץ׳. כפי שהכותבת בווג אמרה בצדק, ההשראה מאוד ברורה, לצערה אפילו ברורה מדי. הקולקציה קצת ברורה מדי, קצת קרובה מדי לרפרנס ואין בה משהו חדשני או מעורר תחושות רבות לצערי, בעיקר חסרו לי בתצוגה אקססוריז שכל כך מזוהים עם קליפורנאים אמיתיים בעיקר בזמן הקיץ.

Collina Strada

תתכוננו כי קולינה אסטרדה מעלה את ההילוך לשבוע האופנה בניו יורק ומראה איך עושים את זה.

התצוגה נערכה במנחת מסוקים בקצה של דאונטאון מנהטן והתצוגה עוצבה ככה שהיא התחילה לקראת השקיעה, הדוגמנית הראשונה פסעה לתוך מסלול התצוגה כשכמה צעדים מאחוריה בהפרש של כמה צעדים מתואמים דוגמנית נוספת עם אותו הבגד בדיוק עטויה בבד שחור ודק שמסתיר את הפנים והידיים שלה ככה שהיא מכוסה בשחור מכף רגל ועד ראש.

לאחר צמד הדוגמניות נוספו עוד צמדים רבים שעוצבו באותה הצורה, ולצופים היה ברור מה כוונת המעצבת: כל דוגמנית בעצם צועדת עם הצל של עצמה (🤯)

״הצללים מסמלים היסטוריות ומערכות שמזדנבות מאחור,לחלקנו בלתי נראות ולאחרים ברורות. הרעיון הוא להכיר בעבר על מנת שנוכל להתקדם קדימה עם אור״ מוסיפה הילארי טימור בסטודיו בקצה של סוהו בשבוע לפני התצוגה.

אני אוהבת עיצוב מרהיב , מיוחד שלא מתכופף לטרנדים ואני עוד יותר אוהבת קונספט חזק לתצוגה וגם אם אחד היה מתקיים פה בלי השני שניהם היו מרהיבים.

הפריטים כל כך יפים ומיוחדים שהרעיון של דוגמנית צל רק מחזק את מה שכל כך טוב.

התצוגה מזכירה לי רעננות דנית שלא מנסה להיות חלק מטרנד או להרשים בגזרות דקות ומאתגרות ומרגישה יותר כמו מה היה קורה אם היו שמים בבלנדר את עידן ה-y2k יחד עם הרוקוקו. הסטיילינג נפלא ומעבר לסילואטות אמיצות ומגניבות האקססוריז עצמם כל כך יפים ומתאימים שנראה כאילו הם נולדו אחד למען השניה (וזה כנראה באמת המקרה).

אני חושבת שכובעי השיער הם הדבר היחיד שאני לא בטוחה איך אני מרגישה לגביו, אבל קצת המגניבות פה כל כך גבוה שאני חושבת שזה זניח.

וואו כמה עפתי על התצוגה הזאת.

Maria McManus

בתצוגה שנערכה במסעדה בפיננשיאל דיסטריקט מריה מקמנוס ריכזה את התצוגה בקונספט שהיא קוראת לו ״מרוכז סביב נשיות ונשים הנאספות על מנת לנהל את הכאוס שקורה מסביב״ אני לא חושבת שיש יותר נכון ורלוונטי מאשר האימרה הזאת. המעצבת האירית מחפשת השראה דווקא בעוצמה הנשית שברכות ןבאה לידי ביטוי בבחירת בדים כמו משי בצבע שמפניה ותחרה צרפתית.

היא מספרת שיש משהו בנשיות שמדבר אליה במיוחד לאחרונה, ולמרות שלאור מאורעות העולם נראה שאנחנו צריכות שריון היא בוחרת דווקא לפנות אל בדים רכים, תחרה ונעלי ריקוד.

Area

המותג חזר למסלול לאחר שנה הפסקה בעקבות עזיבה של אחד הפאונדרים, בתצוגה הזאת הציג לראשונה המעצב ניקולאס אבורן שעד לא מזמן עבד בסטודיו הקוטור של בלנסיאגה.

בראיון על הקולקציה ניקולאס מספר שהוא כל הזמן חשב על כך שהחלק הכי כיפי ביציאה לילית היא ההתארגנות לפני, והתחושה שהכל יכול לקרות וכמה שיכול להיות מגניב להצליח לתת את התחושה הזאת גם כשמתארגנים בבוקר.

אני חושבת שצמד המילים ״כל דבר יכול לקרות״ כל כך נכון לגבי הקולקציה הזאת, פריט אחד לא יכול אפילו להתחיל ולחזות את הבא אחריו, כל דבר אפשרי, חצאית ממכנסיים קשורים, חולצת כדורסל שהפכה לשמלה, חולצה עם פאייטים מעופפים סביבה, בעיקרון השמיים הם הגבול פה ואיזה כיף זה באמת להרגיש שכולם יכולים להידבק ב״הכל יכול לקרות״ הזה.

Calvin klein

הקולקציה הזאת נעה סביב ציטוט של קלווין קליין שאמר שהוא מעצב תמיד סביב ההבנה שהוא מעצב עבור האישה (והגבר) האמריקאית. בהקשבה לאמרה הזאת אפשר לראות מה כוונת המשוררת בקולקציה הנוכחית: יש בה משהו מאוד lived in, לחלק מהדוגמניות היו צרורות מפתחות שהן הסתובבו איתם ובחלק מהתיקים שהן אחזו שולבו צרורות מפתחות, באמת יש משהו מאוד יום יומי לבגדים בקולקציה הזאת ואני מנסה בעצמי להבין מה אני מרגישה לגבי הקולקציה הזאת. מצד אחד יש לה מחשופים וגזרות מאוד חמודות ואפילו מרגשות, מצד שני המותג הוא כל כך נחלת הכלל האמריקאית שהיא לא מרגשת במיוחד גם כשהיא שונה וחדשנית יחסית לעצמה. מה שמאוד הפתיע אותי, נראה שהקולקציה עוצבה כי להיות יותר אדג׳ית דווקא כשהמינימליזם האיקוני שלה יכול לתת לה יתרון רציני עכשיו כשהמינימליזם של שנות התשעים חוזר להיות הטרנד.

אהבתי את הגזרות העדינות עם הגב הפתוח, שימוש בצבע חום (הפייבוריט שלי) והשימוש הבאמת די מגניב בפרנזים, אני חושבת שהלוקים מאוד שונים ומאוד מפוזרים ולא כולם מרגישים שהם חלק מאותה הקולקציה, ראו לדוגמה את השמלה שעשויה מגומיות התחתונים של קלווין קליין, מהמם, אבל מה הקשר לשאר הקולקציה מלבד העובדה שהן צועדות על אותו המסלול?

Fform

המעצבת פרנסס הווי מספרת שהקולקציה הזאת היא ״תצוגה קיצית״ היא מספרת שכשהיא עבדה עליה היא חשבה על הקיצים שהיא העבירה בניו זילנד, מדינת הולדתה, היא נזכרה בתקופות הקיץ בילדותה אותם העבירה בשחייה וגלישה ומאוד קל לראות מאיפה ההשראה שלה באה ואיך היא משלבת אותה בקולקציה, פריטים שעשויים מבד סקובה (הבד שצ חליפות צלילה וגלישה) חצאיות קאט אאוט עם פרנזים שמזכירים מגבות חוף.

Campillo

המעצב המקסיקני פטריסיו קמפילו מספר בראיון שהוא חשב הרבה לאחרונה על קונספט הרפיטציה

״חשבתי הרבה על המשמעות שלה בהקשר של התרבות המקסיקנית ואת המשמעות שלה בתחום הארטיסנלי שבה. ככל שהתעמק בנושא בנושא כך מצא את החומרים לקולקציה: שזירות, סריגה, מקרמה, טכניקות שבאות לידי ביטוי החל מהכנה של ערסלים, סלסילות וכולן טכניקות וגם פטרנים שבאים לידי יצירה על ידי רפטיציה.

הקולקציה באמת שמרשימה בריל שהיא מחברת את התובנה של פטריסיו לביצוע הכל מבריק, יפה ומהודר, כל טקסטורה ופטרן שונה לגמרי מהשניה, ומי היה חושב לארוג משי ככה שיצור משהו מיוחד כל כך.

אהבתי מאוד את התובנה ואת הביצוע המבריק הזה (כנראה שאני כותבת פה יותר מדי פעמים מבריק אבל באמת שאני לא מוצאת מילה אחרת שמתארת את התצוגה והרעיון הזה אחרת) יש פה כמה לוקים לגברים שלגמרי הייתי גונבת לעצמי.

Sergio Hudson

אוקיי, אם עד עכשיו היה מוטיב מאוד חוזר של לוקים מינימליסטים, צבעים נייטרליים ונגיעות של משבר כלכלי, סרחיו האדסון לא קיבל את הממו.

הקולקציה נראית כאילו נלקחה מהארון של ההורים שלנו (שנות השמונים) וחגגה שפע שלא היה ולא קיים, חגורות גדולות, שרוולים גדולים, עגילים גדולים והצרה הכי גדולה של הפרסונות שצעדו על המסלול היתה אם שיערה זזה להם מהשיער הסופר מהודק שלהן.

אמנם החברבורות נמר נראו לי לא מדויקות בפטרם עצמו ונראו קצת זולות התחושה החגיגית והאקסטרווגנטית הזאת הרגישה כמו נווה מדבר בין תצוגות מאוד בטוחות. אהבתי כמה לוקים שהייתי רוצה שהאלטר אגו שלי היה מעז ללבוש כמו שמלת ג׳ינס בגזרת מחוך, חולצת דגמ״ח רחבה מהודקת בחגורה עם חצאית עיפרון, שמלות זברה, האחת מיני עם שרוולים גדולים מהחיים והשניה מקסי סטרפלס נפלאה, עושה לי חשק להיות מוזמנת למסיבה שאלה לובשים את כל הלוקים.

Alexander wang

קצת באתי סקפטית לתצוגה הזאת (מחשבתית, לא פיזית כמובן) כי אלכסנדר וונג באמת הפך ככ מיינסטרים שאי אפשר שלא למצוא חיקויים עצובים שלו בשוק הכרמל ועל תיקים של דודות. אבל אמרתי שחובתי להציץ אפילו רק מתוך הפומו, ואני די שמחה שעשיתי את זה כי התגלתה לי קולקציה שלפי ווג היא אחת הטובות שלו לאחרונה. אלכסנדר וונג חוגג 20 שנה למותג שלו בתצוגה שהנושא שלה הוא ״המטריארכיה״ מאחורי הקלעים אלכסנדר מספר שהוא עבד על הקולקציה עם המחשבה שלאחרונה מה שנראה באופנת הרחוב נראה כמו מה שמוצג במסלול וההיפך, והוא החליט שבקולקציה הזאת הוא רוצה להתרכז בלכוון את הבגדים לכיוון אחד (השאלה המתבקשת היא לאן הוא כיוון באמת).

הלוקים בעיני יפיפיים, בדגש על מגניבים, יש בהם המון פאם פאטאל אישה קשוחה ועוצמתית אבל מדי פעם משתרבבת רכות ועדינות נשית (לדוגמה תחרה שנראית שעשויה מבד סינטטי מבריק, גופיות שקופות ותיפורים שמדגישים את החזה.

לדעתי אפשר לראות פה ריקוד יפיפה בין החלקים השונים של להיות אישה: עוצמה, כוח, נוקשות, מבניות ומנגד, רכות, עדינות, אלגנטיות, שקיפות והרבה נצנצים.

Tibi

אני חושבת שיש פה משהו קטן וצנוע אבל עם כזה קסם, המשחק של הגזרות הרחבות לא מחדש לנו מכיוון שזאת נראית כמו מגמה שחלה כבר בכמה וכמה תצוגות אופנה, אבל אני חושבת שהגישה שנלקחה פה היא משחקית ותמימה ומעניינת נורא, הלוק הראשון שראיתי משהו כזה היא שמלה שלמותניים שלה יש מבנה שלי באופן אישי הזכיר חבק יוקרתי של מפיות (מבטיחה שבצורה מחמיאה!) והמוטיב היפה הזה חוזר בכמה דגמים בצורות דומות אבל מחומרים שונים, מה שמביא למבניות שונה אבל צורה זהה (הבנתם למה אני מתכוונת?) פעם ממתכת, פעם מחומר סינטטי שקוף, פעם אחרת מבד בלבד, פעם אחת עם חישוקים, בקיצור, היתה פה מחשבה, משחק ויצירתיות שאהבתי מאוד.

בראיון עם איימי סמילוביץ׳ וטרייסי בוי-עמר הן סיפרו שהן טסו לאנטוורפ על מנת לקבל השראה לקולקציה, הן דיברו על כמה הארכיטקטורה של אנטוורפ היתה פונקציונלית: ברוטליזם ובאוהאוס (הסגנון המודרני) ועל כמה שהם בנויים בצורה מאוד חמורת סבר ועדיין יכולים להיות כל כך יפיפיים.

Altuzarra

ג׳וזף אלטוזארה סיפר מאחורי הקלעים שהנושא של הקולקציה שלו היתה למעשה ״טכנולוגיה״, הוא מספר שעיקר השיח בבנייה של הקולקציה היה (כמובן) Ai ועל כך שכבר אי אפשר לסמוך שמה שמסתכלים עליו או אכן אמיתי או לא. אכן הטייק שלו על טכנולוגיה מאוד שונה ממה שרואים על המסלול, יותר מסתדר לי מה שהוא אמר שעוד היתה לו כשהראה הן שנות ה-40 וה-80, כפי שאפשר להבין מכובעי הקופסה ומכנסי הג׳יני.

אני מאוד אוהבת את המבניות האקספרימנטלית החדשה, אומנם קצת אולד סקולית ולא חדשנית ואולי זה מה שדווקא יפה בה, הטייק שלו על חדשנות הוא דווקא לחזור אחורה, כי בסופו של דבר הכל חוזר בסופו של דבר.

מהלוקים האהובים עלי: מעיל טרנץ׳ מבד מבריק עם חגורה שנקשרת ברשלנות על החלק התחתון של המותניים, שמלת פרחים תלת מימדיים, שמלות פרחים עדינות משולבות במעילי פרווה (מזויפת) ושמלה מקסי עדינה עם צווארון ברבור עדין ויפה שקצת מזכיר לי את השמלה האייקונית של ביורק ומשולבת עם תיק ונעליים שחורות בקונסטרטיות.

Ulla Johnson

הקולקציה מצטרפת לרצף של שיתופי פעולה של המעצבת עם אומניות, ביניהן לי קרזנר, אנה זמנקובה, החלום שלה היה שת״פ עם האמנית האבסטרקטית האמריקאית הלן פרנקנת׳לר שהיא שילבה בקולקציה הנוכחית שלה 3 עבודות שלה.

אוּלה הסבירה את הנטייה שלה לעבוד בשילוב יוצרות אומנות בגלל שהם ״פשוט יפיפיים״ כשבתחום היצירתי שלה ״יפה ונשי״ נחשבים כמשהו לא רציני או עוצמתי והמאבק הזה בין ליצור משהו יפה, נשי ומחמיא ועדיין להיות חזק הוא מה שאוּלה לקחה איתה בעיצוב הקולקציה.

אז אכן הקולקציות האביב קיץ של או לה שונה מאוד בנוף כשרוב בתי האופנה הגדולים הלכו על לוקים מחויטים, בנויים, משחקי גודל ומבניות שכזו היא באה ברכות נשיות וזרימה באופטימיות כאילו היא לא מתקיימת איתנו באותו העולם הקשה. ויש בזה משהו מקסים ומתוק ומרענן שיש אנשים וגם מעצבים שפועלים בתדר אחר והם נמצאים ויוצרים בדרכם כדי להראות לנו שיש באמת מציאות אחרת אם רק נחליף משקפיים.

בין הלוקים שמאוד אהבתי: שמלת מיני בצבע לילך, שמלה פלאפית עדינה עם הדפסים מתוך היצירות של הלן פרנקנת׳לר ופיס עם ״נוצות״ בצבע זהב.

Khaite

הקולקציה של הקייט נראית עוצמתית וקשוחה מתמיד, מפתיע לשמוע מנגד דווקא את המעצבת קת׳רין הולשטיין מתוודה ומספרת ש״כל הרעיון של להיראות מלאים בביטחון עצמי אני רואה בזה דווקא כמסווה להמון חוסר ביטחון ואוֹבר מודעות עצמית״. כפי שאני רואה את הקולקציה של קהייט יש תחושה של מאבק או אפילו התלבטות בין צד קשוח ומובנה לבין עדינות נשית קלילה ונאיבית, ככה שהלוקים באים כקונטרסט אחד כלפי השני, אבל גם באיזה מקום משלימים. ג׳קטים ושמלות דמויי עור עם כתפיים מובנות ומובלטות לצד חולצות מעוטרות בפרחים עדינים וגזרות נשיות ומקומרות לצד חליפות ומעילים ריבועיים וחדים. אני חושבת שככל שנכנסים לפרטים הקטנים אפשר להעריך באמת את מלאכת העיצוב האינטליגנטית שנעשתה פה. בין הפריטים שאהבתי, הבלייזר האדום שהפך לפונצ׳ו, שמלה קימורית ולבנה וחולצה מכופתרת עדינה ושקופה מעוטרת בפרחים שתפורים אליה בתפזורת.

לסיכום

אני חושבת שאפשר לראות מוטיב חוזר בהרבה מאוד תצוגות , מצד אחד יש לנו את המעצבים שבחרו בקולקציה מובנית, קשוחה, כמעט ״שריונית״ ומנגד יש את הגישה העדינה, הנשית שמבקשת מקום לעדינות חלומיות ונשיות יחד איתה יד ביד, כמובן שיש תמיד את המעצבים שלא רואים שום קושי או מאבק בעולם (recession who?) ופשוט עושים את שלהם כאילו אין מחר, ועבורנו יש פה מסר: מי אנחנו רוצים להיות כשהמצב בעולם לא מסביר לנו פנים (ואלה מילים עדינות למצב) האם נרצה להתקשח ולהתעטף בשיריון, האם נרצה לגשת למצב ברוך, עדינות ונשיות חלומית? או שאנחנו מעדיפים לברוח לעולם שהוא לגמרי שלנו שמתקיים בעולם בו אין צרות פשוט כי החלטנו ככה? התשובה לזה כנראה מחכה לכם כבר בארון.

את גל פגשתי לראשונה בשיעור טיפוגרפיה בבצלאל, היא הצטרפה לכיתה שלנו קצת לאחר תחילת השנה והיתה הבחורה החדשה. כבר במבט ראשון היה אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר בבחורה לא נחמדה, קשוחה, לא נגישה ולפספס שמדובר באישה עם הלב הכי גדול ורך כמו מרשמלו. כמובן שהעובדה הזאת לא מורידה מהלוק הקשוח שלה- קעקועים, בגדים שחורים ואחרי שהמרצה לטיפוגרפיה אמר לה שהיא חייבת לעשות קארה כמו אומה תורמן בספרות זולה היא נראתה אפילו עוד יותר כמו הבחורה שלא תרצה להתעסק איתה, ואתם באמת שלא.

אז קבלו את המשתתפת הראשונה בפינה החדשה ״ארונות מבפנים״ גל ערד-כבירי, מאיירת מוכשרת (אולי אתם מכירים אותה מהבלוג שלה ושל בן זוגה אריאל ״האומנית והרוכל״) ואמא ל-4 תוכים חמודים.

מתי התחלת לפתח את הסגנון האישי שלך?

אז זה בעיקר היה בעקבות הקורונה אחרי שישבתי בבית ולבשתי פיג'מה, זה גם היה עוד בתקופה שהתלמדתי בסטודיו לקעקועים, אז גם כשהייתי מגיעה לשם הייתי מגיעה שלוחה, כי זה עבודה מלוכלכת.אז זה הגיע לשלב שסוף סוף נתנו לנו לצאת מהבית ופשוט נהיה לי רצון אם כבר לצא מהבית אז גם כבר לחגוג את זה שאת יוצאת מהבית. כמו שויויאן ווסטווד עליה שלום אמרה את זה מאוד נכון:

When in doubt overdress

אני חושבת שאפשר להגיד שהיה לי סגנון אישי מזה תקופה ,אנשים שמכירים אותי עוד מתקופת התיכון או מבצלאל ישייכו אותי לאיזשהו סטייל. אבל לדעתי התקופה של הקורונה היא מה שגרמה לי ממש להתפתח,לדוגמה, בעבר לא הייתי לובשת חצאיות ושמלות ועכשיו זה בייסיקלי כל מה שאני לובשת. אפשר להגיד שמאז סיום הסגרים אם אני יוצאת מהבית וזה לא כדי ללכת למכולת זה צריך להיות איזה שהוא לוק, גם אם בימינו זה לוק סופר בייסיק זה עדיין יהיה משהו שנבחר במודע.

מה הפריט שעולם לא תוותרי עליו?

אז זה מעיל עור שנקנה בעליית הגג בירושלים פשוט כי I've always been a leather coat girly

ומעיל עור הוא אחד הסטייפלים שלי ברמה שפעם כשדיברתי עם חבר משותף שלי ושל אריאל וסיפרתי לו על זה שמערכת היחסים שלנו מאוד טובה אבל היה בעיות, האכלתי את אריאל הרבה חרא ואני יודעת שכולם מכירים אותי בתור בן אדם אחד אבל אני גם בן אדם עם המון דפקות והוא עושה לי כזה ״כן, גל, ראינו את כל מעילי העור שלך אנחנו יודעים שמשהו לא בסדר שם״, אז כן תמיד הייתי בחורה של מעילי עור.

אני חושבת שעכשיו אני מאוד מאוד חזק בפריטי עור יד שנייה. אפשר להגיד שזה בקטע מוסרי בגלל שזה יד שנייה אז אני סולחת לעצמי אבל גם חשוב להבין שעור זה משהו שמחזיק כל החיים, אם את מטפלת בו יפה זה הרבה יותר סוסטיינבול ופשוט, כאילו איפה תמצאי פיס מטמטם כזה? יש לי אותו כבר עשר שנים אם לא יותר, אבל הוא נראה ממש במצב טוב. את המעיל הזה ניסיתי לנקות ולהבריק לפני כמה זמן, דרושים חומרים שונים לסוגי העור השונים לכן מאוד מאתגר לנקות אותו והוא צבר קצת וותק וכתמים אבל אני חיה איתם, זה נותן לו אופי.

איזה פריט את לא לובשת אבל לעולם לא תמסרי?

יש לי חולצות מכופתרות וז'קטים של חליפות שאני פשוט לא הולכת איתם. אני לא יודעת למה זה פשוט לא קורה אף פעם. האחד הזה למשל הוא וינטג' ממוחזר ואני פשוט לא הולכת איתו ואני בחיים לא אוכל למסור אותו. משהו בזה שזה פינסטרייפ אבל עם טוויסט…בהחלט לא יימסר לעולם.

איך את מרכיבה אאוטפיט או לוק?

אני חוששת שהתשובה שלי נורא קלישאתית, לרוב אני שואלת את עצמי: עם איזו אישיות קמתי היום בבוקר? כמה קמתי היום גותית? כמה פנקיסטית? כמה קמתי היום ״סרדינים על הים התיכון״? בייחוד בקיץ זה קרב תמידי בין נוחות וכמה חם לי לבין כמה אני רוצה טו מייק אה סטייטמנט.

מהרגע שאני מחליטה מה הוויב שאני רוצה ללכת עליו זה יכול להתחיל בפריט אחד שאני כזה אעשה סביבו את הסטיילינג והוא יהיה הסטייטמנט.

אז בבקרים נגיד כשיש לי זמן אני אסתכל בעיקר על הבגדים התלויים, כי שם נמצאים רוב הפיסים. אני פשוט אתחיל לשחק עם זה, אני מוציאה כל מיני דברים שאני חושבת שיתאימו זה עם זה ומתחילה למדוד.

בדיוק מהתהליך הזה הגיע משחק ״מכשפה או דוסה?״ אני חושבת שבמקרה הזה הקעקועים אוטומטית פותרים את עניין הדוסה, כי זה מאפשר לי להרחיב את הסגנון אני בגדול יכולה ללבוש דברים שלא כולן יכולות.

היתרון בזה הוא שיש פעמים שלבנות לוק שלם עם סטייטמנט נחסך ממני כי הקעקועים שלי הם חלק משמעותי מהלוק. אז אני יכולה להיות מגניבה גם בלוק סופר בסיסי פשוט כי כזה יש אקססוריס (מראה את הקעקועים הכה יפים שלה), אני לא אשקר, הייתה לי איזו תקופה לפני כמה שנים שהרגשתי שאני לא יכולה להתלבש קלאסי בגלל שהקעקועים מקלקלים את העדינות והאלגנטיות של הלוק אבל פשוט התחייבתי לזה בשלב מסוים, זה כי כזה אין לי מה לעשות עם זה, טו לייט טו גואו באק נאו.

עוד דבר חמוד שקרה לאחרונה וגם מאוד עונה לשאלה: היתה פעם שיצאתי מהפסיכולוגית שלי ועוברת מולי ברחוב ילדה בת 13,היא מסתכלת עליי בפה פעור והיא אומרת לי ״את מגניבה ברמות!״ואני כזה: ״וואו אוקיי, אני סיימתי את תפקידי על כדור הארץ״,

בסופו של דבר להתלבש היום תמיד יושב על זה: איך לגרום לאני בת ה-14 גאווה.

איפה את קונה או איזה מותגים את בד״כ הולכת עליהם?

אז אני כמעט ולא קונה יד ראשונה. אם כן אז בדרך כלל זה או בסיקים או למשל המכנס קפלים המיוחד הזה שקניתי במוג'י. זה נקרא מכנס הקמה, וזה מבחינתי סטייטמנט פיס שאני מוכנה להשקיע בו. אם כבר אני רוכשת יד ראשונה אני מאוד משתדלת שזה יהיה באיכות טובה, לדוגמא בשתי העונות האחרונות יוניקלו ממש הפתיעו אותי לטובה.

עוד פריט שאקנה ביד ראשונה זה עור כי זה פיס לכל החיים אלה מגפיים צבאיות זה סטייפל במלתחה שלי כבר 20 שנה, היה לי זוג ממש טוב שנהרס ומאז אני נתתי צ׳אנס לאלדו,ניין וואסט כאלה ופשוט אחרי שנה כבר אין נעל. עברתי להזמין מ-solovair שהם היו היצרנים של דוקטור מרטינס באנגליה לפני שהם עברו לייצר בסין והאיכות נפגעה משמעותית אז הם בעיקרון עדיין מייצרים דוקטור מרטנס הם פשוט לא יכולים לקרוא לזה ככה. הזמנתי את זה במיוחד לחברה שגרה באנגליה וזה היה זוג יקר והן שורדות בובה וגם היו נוחות מהשנייה הראשונה שנעלתי אותם.

הסיבה שאני אוהבת לקנות יד שנייה חוץ מזה שבדרך כלל אני מקבלת תמורה יפה לכסף, היא שאני בין השאר מרגישה שגם זה מאוד עוזר לפתח את הסגנון האישי, פשוט כי את פתאום תתקלי בפריט שלאו דווקא היית חושבת עליו בתור משהו שאת רוצה או צריכה כחלק מהמלתחה שלך, אבל פתאום את מבינה שזה מה שאת רוצה, וזה מביא לך גם רעיונות חדשים לאיך לעשות סטיילינג וזאת אחת הסיבות שאני מאוד אוהבת יד שנייה. גם אם יש לי בראש פריט ספציפי שאני רוצה, לדוגמה, אני מחפשת עכשיו מכנס עם משבצות טארטן, השיבוץ הסקוטי, אז אני דבר ראשון מחפשת את זה יד שנייה, וגם אם לא בחנות פיזיות אז מאיביי לצורך העניין.

לגבי מותגים בגדול, האמת שגם ביד ראשונה וגם ביד שנייה מותגים לא מאוד מעניינים אותי, בגדול כשזה מגיע למותגי יוקרה וכאלה, לא מעניין אותי ולא רק שזה לא מעניין אותי, אני גם אמנע מזה, כי בטח בכזה 20 שנה האחרונות זה פשוט תרמית כי רובם מיוצרים בסין בצורה לא איכותית וגם אני פשוט לא מבינה את הקונספט של לוגו ענק, אני מבינה שזה סמל סטטוס וכאלה אבל אני פשוט לא מתחברת לקונספט.

מה חשוב לך בבגד?

איכות, נוחות,נראות, אני מאוד משתדלת לקנות באיכות לפחות סבירה. בנוגע לנוחות, הייתה תקופה שהייתי קונה מלא בגדים שלא ישבו עליי טוב או לא היו נוחים לי פשוט כי הם היו פיסים ואז מה שקרה זה שהם היו שוכבים שנה בארון עד שאני מביאה אותם להחלפת בגדים.

לכן החוק הנוכחי שלי הוא שאם זה לא 100 אחוז נוח אז לא, וגם פשוט אני בשלב שכבר יש לי כל כך הרבה בגדים שאם אני אקנה משהו חדש זה חייב להיות או בייסיק שאני צריכה או פיס. כאילו, זה חייב להיות משהו מיוחד.

אם היית בגד איזה בגד היית?

טוב זאת השאלה שהכי היה קשה לי לחשוב על תשובה עליה כי הסגנון שלי ממש משתנה מעונה לעונה. קיץ שעבר הייתי לובשת חצאיות מקסי והקיץ הזה זה שורטס וחולצות של להקות ובגלל זה אני חושבת שאם הייתי שואלת בן אדם אחר, נגיד את החברות שלי, הן היו אומרות חצאית מקסי. מצד שני, אם תשאלי אנשים שהכירו אותי בבצלאל הם היו אומרים חולצות בטן וקבוצת החברים שלי כאמור מהסיפור שסיפרתי לך קודם היו אומרים מעילי עור לכן קשה מאוד לענות על השאלה הזאת כי זה מאוד תלוי על איזה שלב בחיי אנחנו מדברות. אני חייבת להגיד שתכלס התשובה הנכונה לשאלה הזאת היא תיק, פשוט כי זה האקססורי המושלם אם the tattoos don’t make the outfit the bag makes the outfit ועם אהבתי לעור יד שנייה אני פשוט מלקטת אותם.

ספרי על בגד מיוחד בזיכרון שקשור אליו

הסיפור הזה מתחיל בטיול שלי ושל אריאל (בן זוגי), אני נורא נורא אוהבת לנסוע עם אריאל לחו'ל גם בגלל קניות יד שנייה אבל גם בגלל שאני מאוד פדנטית ותמיד מתכננת רשימה מסודרת לפי צבעים של איזה אטרקציות נמצאות ליד איזה מסעדות ואיזה חנויות יד שנייה נמצאות איפה, ואריאל מאוד מאוד טוב באילטורים. אז הסיפור מתחיל סביב אילתור של אריאל בערך ב-2022 אנחנו טיילנו באיזה אזור בפריז אחרי שהיינו במוזיאון למחלות עור שגררתי אותו אליו. זה מוזיאון שנמצא בתוך בית חולים פעיל וזה אוסף הווקס קאסט הכי גדול באירופה זה היה סופר מעניין אבל לאריאל זאת היתה חוויה קשה. אז אחרי שיצאנו משם הגענו לחנות יד שנייה והמוכרת מסבירה לנו שזה פופ-אפ ויש לה חנות משלה במקום שנקרא גראונד קוטרול זה באזור אחר של העיר ושנבוא לשם, אנחנו הולכים - המקום סגור. השנה 2023 אנחנו בפריז שוב והלכנו על איזה שוק סוף שבוע כזה אנחנו מטיילים מטיילים פתאום אנחנו קולטים שאנחנו באותו האזור של הגראונד קוטרול ושהוא במקרה פתוח! המתחם עצמו סופר חמוד כי זה סוג של בניין קהילתי שאת קומת הגג שלו הפכו לארקייד, חנות יד שנייה, מלא דוכנים של מזון וספרייה עירונית. נכנסנו לחנות, קשקשנו איתה, הזכרנו לה שפגשנו אותה שנה שעברה והיא אומרת לנו שבסוף השבוע יש עוד יריד יד שנייה במקום אחר שבו יהיה לה פופאפ ושנבוא, אחרי סיבוב בחור נידח בפריז במקרה התגלגלנו למפעל לשעבר שהומר גם הוא למרכז קהילתי עם חנות יד שנייה ושם הייתה השמלה אני לא יכולה אפילו להסביר לך כמה זולה היא היתה. היא וואן אוף אה קיינד מיוצרת ידנית במלזיה, שילמתי עליה 16 יורו.

אני מרגישה שהשיא של הסיפור הוא בעיקר בכמה שילמת עליה, for the second hand girlies, כי ברור שחלק ענק מאהבתך לפיס זה כמה המחיר היה ברצפה וכמה היית צריכה לנבור כדי למצוא אותה.

זה סיפור מיוחד עבורי פשוט כי כל פעם שאני לובשת את השמלה הזאת אני חושבת על היום הזה ועל כמה זה פשוט כיף לנדוד עם אריאל ברחובות וספציפית ברחובות פריז ואני כל כך לא ציפיתי לאהוב את העיר הזאת וזה נהיה כאילו המקום האהוב עליי באירופה. וגם על זה שאני כל כך אוהבת לצאת עם אריאל לקניות יד שנייה, גם כי, הוא הכי מפרגן לי בעולם, אבל גם כי ממש הגענו בזוגיות לשלב שהוא יודע לבחור לי פיסים, והם פיסים טובים.

איך הארון שלך מסודר?

בגלל שיש לי כל כך הרבה פיסים אז אני משתדלת לסדר אותו לפי קטגוריות. אז דבר ראשון,

בתליה נמצאים כל הבגדים שאני לא יכולה לקפל, אותם אני מנסה לסדר גם לפי קטגוריות וגם לפי אורכים וצבעים, אז זה מתחיל נגיד בשמלת מיני לבנה, גרדיאנטד לשחור, שמלת מקסי לבנה, גרדיאנטד לשחור, חצאיות והלאה.

אני מאוד משתדלת לשמור על הסדר פשוט בגלל שיש לי כל כך הרבה פיסים שאני חייבת לשמור על סדר אחרת אני לא אמצא כלום.

סיפור מצחיק על הארון הקודם שלנו שהיה שאריות מהדיירים הקודמים של הדירה, כבר כשנכנסנו לדירה הוא היה רעוע, אבל הם השאירו לנו אותו בחינם, בוקר אחד אני מתחילה לשמוע רעשים מוזרים, מסתכלת על הארון והוא פשוט נטה לגמרי אריאל חוזר הביתה שעה 11 בבוקר בזמן שהוא תומך בארון אני והוא חווינו רגע שהמוחות שלנו התאחדו והחלטנו שהוא הולך לאיקאה בזמן הזה אני עושה מחקר על מה הוא הולך לקנות בכלל. איכשהו הוא הצליח להכניס הכל לאוטו אני והוא ישבנו עליו ברבאק מרכיבים אותו תחת לחץ. יום אחרי זה כבר סיימנו להרכיב את הארון כשבדיעבד זה לטובה לגמרי, באמת דיברנו על זה שהארון הזה בנוי שונה ממה שחשבתי שאצטרך בהתחלה. הוא יותר קטן, אבל הוא מחולק הרבה יותר טוב ויש לו זכוכית בחלק הקדמי ככה שממש זה מראה לך מה יש בארון וגם ככה קל יותר לשמור על סדר.

מי אייקון האופנה שלך?

זה נראה לי הכי מתחסד שלי, אבל אני לא צורכת אופנה באופן אקטיבי אז מבחינתי זה משתנה כל הזמן. אני כן יכולה להגיד שבעבר מאוד ביססתי את סגנון האופנה שלי על איקונות שהן איקונות בשבילי. זה כאילו מצחיק להגיד את זה, אבל לוקס אינטריור, שהוא הסולן של הקרמפס, הכתיב את חוש האופנה שלי להרבה זמן. יש איזה קליפ שהסולן לובש חליפת ויניל אדומה ונעלי עקב אדומות והוא גבר סטרייט אז דברים כאלה. אפשר להגיד שגם אני מאוד אוהבת ללבוש טישרטים של להקות וסרטים שאני אוהבת ואני גם דואגת שהם יהיו מאוד מיוחדים לדוגמה חולצה עם פוסטר של הקבינט של ד״ר קליגרי אחד מסרטי אימה הראשונים, מצד אחד, יודעת, זה סתם פאקינג טישרט, מצד שני זה לחלוטין אייטם שסביבו אני אעצב לוק, פשוט כי האיור כזה וואו, למות.

אני בעיקר שואבת השראה מהעולם הפנימי שלי זה גם חלק מהסיבה שיד שניה עוזרת לי לפתח את הסגנון כי את פתאום אני קולטת פיס שאולי לאו דווקא חשבתי עליו בתור הסגנון שלי ואז פתאום הוא יושב נורא טוב עלי. ואומנם מצאתי הגדרה לסגנון שלי אבל בגלל שהוא כל כך משתנה מעונה לעונה ומיום ליום ומפיס לפיס, אז מצד אחד מאוד קשה לי להגדיר אותו ולכן גם קצת קשה לי להגיד מאיפה אני שואבת השראה אבל מצד שני הוא כן הוא מאוד ספציפי, אם אני אראה פיס אני אדע מיד להגיד לך אם זה כן או לא עבורי.

איפה את מחפשת השראה?

אני גרה בפלורנטין, אני מוצאת מלא השראה ברחוב אצל בנות אלטרנטיביות אחרות. לדוגמה, ישבתי בפוק והגיעה מישהי לבושה בכזה כותונת לילה לבנה שקפקפה ומתחת חזיה ותחתונים שחורים, שהם כזה ממש ראו אותם, ואני כזה ״שימי את זה עליי!״ ואכן, עכשיו יש לי כותונת לילה כזאת שעדיין לא יצאתי איתה החוצה כי אין לי את האומץ. גם הרבה השראה אני לוקחת מחברות שלי בין אם זה כאילו שאת הפירסינג קונץ׳ עשיתי בהשראתך או בין אם זה שכל פעם שאני רואה את שני חברה שלי אני חוזרת עם פריט שאו שהעתקתי אותו ממנה אחד לאחד או שהיא פשוט נתנה לי אותו וזה מצחיק כי אני עושה את זה כבר שנים וכל פעם שאני רואה אותה ואני לא יודעת אם זה אולי מעצבן אותה אז שאלתי אותה והיא כתבה לי שהיא לא שמה לב בכלל. אני חושבת שזה בגלל שאני נותנת לזה אינטרפרטציה אישית שלי. אז כן באמת המון השראה ללוקים אני מקבלת מחברות ואני לגמרי הופכת את זה לדבר האישי שלי.

איך את מגדירה את הסגנון שלך?

אם אני חושבת על הדבר שמגדיר הכי טוב את הסגנון שלי זה כנראה אלטרנטיבי-ים תיכוני, או בשמו השגור בבית ״אני גותית וחם לי״.

כמובן בגלל שאני מאוד אוהבת לעשות קניות עם אריאל אני גם באה להראות לו לוק לפני שאני יוצאת מהבית, ואוטומטית הוא אומר: ״אני גותית וחם לי״ כן, אדוני, אתה צודק. וזה בעיקר בגלל שלבוש בסטייל גותי מסורתי מרגיש לי כאילו אני יוצאת מהבית בתחפושת שלא תביני לא נכון. אני כן עוקבת אחרי כמה אינפלוינסריות גותיות בטיקטוק, ומצד אחד, מאוד מקנאת בהן שהן יכולות לצאת ככה מהבית ושנוח להם וכיף להם. לי זה לא נוח. ומצד שני, גם לא נוח לי לצאת מהבית אם אני מרגישה שאני נורמית מדי, שזה כאילו מצחיק כי רק מהקעקועים והפוני הקצר והאיפור אני לא נורמית אבל זה ממש מרגיש לי כאילו כזה אני לא עצמי אם ככה אני צריכה לצאת החוצה אני מרגישה מוזר, מרגישה כאילו אני, מעמידה פנים שאני מישהו אחר, זה לא אני.יש לי מכנס עם כל מיני פרינטים שזה הכי כזה יוון על החוף וכבר מלא זמן שלא לבשתי אותו, כי בתקופה האחרונה אני ממש מרגישה שאם אני לא לובשת פריט אחד שחור כשיצאתי מהבית, משהו לא בסדר.

אזהרה לקוראת: התוכן אינו בובת לאבּוּבּוּ

״קאבּסה דוּרה״ אמא שלי היתה אומרת לי במבטא מאוד ארגנטינאי כשהייתי כל כך מתעקשת על משהו , מה זה אומר? הייתי שואלת אותה, ״ראש בקיר״ ועד היום הרבה פעמים אני מתערערת, האם אני מתעקשת עכשיו סתם? האם ההתנגדות שלי באמת אותנטית לי? האם לתת צ׳אנס למשהו שכולם עושים? יש כל-כך הרבה סדרות וספרים שסירבתי לראות או לקרוא כי יותר מחמישה אנשים אמרו לי ש״אני חייבת״ ואם יש משהו שגיליתי מאמא שלי, זה שאני לא אוהבת כשאומרים לי מה אני חייבת לעשות. (בין הדברים שסירבתי לגלות כשכולם גילו: סדרת ספרי הארי פוטר והסדרה של סקס והעיר הגדולה).

מה שמאוד מעניין כי כשהייתי בבית הספר והתיכון מאוד רציתי להיות חלק, הרגשתי חייזרית לגמרי בלי פריט אחד שקושר אותי לשאר התלמידים: מכנסי האנס, קאפוצ׳ון של פוקס ואמא שלי בגלל חינוך כלכלי או רצון ללמד אותי לא להיכנס לתבנית סירבה לבקשות שלי. מצד אחד זה מאוד מידר אותי, ורק מאוחר יותר בחיים פיציתי על זה ונטיתי לקנות כל דבר שרציתי שיעזור לי להיות חלק, רק כדי להבין שזה מרגיש באמת מאוד ריק. לקנות פריט שכל מטרתו היא להיות סמל סטטוס או מבחן קבלה לקליקה כלשהי, פשוט שווה כלום והערך הרגשי שלו ייעלם יחד עם הטרנדיות שלו.

מצד שני בתואר שלי בבצלאל ראיתי את הצד השני של המתרס, רצון בלתי מתפשר וכל כך עז *לא* להיות דומים לכל השאר, להתבלט בצורה שאי אפשר לפספס, משהו שראיתי גם בימי צילום עם שחקנים די מוכרים, רצון בלתי נגמר להיראות ולהישמע. משהו שאני מאוד יכולה להבין, מצד שני אני כל כך ביישנית שלפעמים הרצון שלי להיראות ולהישמע פשוט מתנגש עם הרצון להיבלע באדמה ושיעזבו אותי בשקט.

אני חושבת שלאחר שראיתי וחוויתי את שני הצדדים של המשוואה הזאת הבנתי שזה בסדר לנסות ללכת עם הזרם, אפשר להיות סקרנים למה שסוחף את כולם, הדבר החשוב באמת הוא פשוט לא לאבד את האותנטיות של עצמי, מה מתאים לי ברמה הרגשית. איפה התחושה של להיות חלק ממשהו מרגיש לי באמת נכון ואיפה התאים שלי פשוט אומרים לי ״נההה, זה לא בשבילי״. ואיפה יש אמצע: איפה אני חלק ממשהו אבל אני מתאימה או משנה אותו ככה שיתאים יותר למי שאני.

מה שלאחרונה הביא אותי לחשוב על טרנד הלאבובו שפשוט התפוצץ בכל מקום, רק מלראות את האובססיה של הלאבובו בכל מדיה אפשרית יצר אצלי את תחושת הנגד של ״לאלאלאלאלאלאלאלאלא״ פופולרי מדי בשבילי. אבל אחרי תנועת הנגד עצרתי רגע לנסות להבין למה- היא מכוערת בעיני מאוד, היא מיינסטרימית מדי, והדבר הכי חשוב לדעתי, היא מאוד לא אישית. אותו הדבר הרגשתי בזמנו לגבי צמידי הצ׳ארם של פנדורה, כן, כל צ׳ארם אמור לסמל חוויות של הלובשת וכל צמיד הוא ״אישי ואותנטי ללובשת״ כמו שמחלקת השיווק שלהם הצהירה, אבל כל אחת יכולה לקנות את אותו סט צ׳ארמים ואין שום דבר שמייחד רק אותה. המחשבה הזאת גרמה לי לשים לב למגמה חדשה, ומשיחה עם עוד כמה נשים שרק אישרה את התחושה שלי הבנתי משהו חשוב : נראה שהרצון וההשקעה לאסוף או ליצור פריטים ייחודיים שיתאימו לאישיות שלך כמעט ונעלם. כל כך הרבה פעמים אנחנו רואים אוסף של משפיענית כזו או אחרת ובמקום לעשות את הדרך הארוכה של לחפש פריט פריט בשוקי וינטג׳ אפשר פשוט להיכנס ללינק ולרכוש. אמנם הזמינות היא מיידית, אבל משהו בסיפור נאבד.

לכן ניסיתי לחשוב על איך אפשר להחזיר את השימוש בצ׳ארמים כך שישארו אישיים ופרסונליים. אז הנה כמה שילובים מגניבים ולא רגילים שמצאתי. אם תרצו, תוכלו לשחק ולשנות כך שיתאימו לכן ורק לכן.

אני חושבת שלראשונה לפני 3 שנים הבנתי שהמנצחים האמיתיים של חודש האופנה הם לא הניו-יורקרים (סליחה לניו-יורקרים) או הפריזאים (סליחה פריזאים) אלא דווקא הדנים, בדגש על הקופנהגנים. לפני בערך 3 שנים הגעתי לקופנהגן כחלק מטיול המשך לחתונה של חברה (שהתקיימה בשטוקהולם) ומאז הבנתי שהאופנה בקופנהגן, או אולי פשוט העיצוב והאומנות באופן שבו הם מיושמים בה הם משהו אחר שלא נמצא בשום מקום אחר, הם בילט אין בתרבות עצמה כיומיומי, יפה, עדין, טבעי ולא מתאמץ.

הנה כמה תצוגות אופנה שאהבתי במיוחד:

Opera sport

תצוגת הפתיחה של שבוע האופנה של קופנהגן ו-וואו איזו יריית פתיחה, התצוגה התקיימה במתחם משגע שנראה כמו ״ימית 1931” ולפני שהדוגמניות החלו לצעוד על המסלול שחיינית אולימפית ביצעה קפיצה אומנותית מהמקפצה לתוך הבריכה במה שהיתה הדרך הכי מגניבה לפתוח בה את שבוע האופנה של קופנהגן.

שתי המעצבות סיפרו שהקולקציה שואבת השראה מהטיול האחרון שלהן לסאול, שם נחשפו לכמה העיר מודרנית וחדשנית ומשתלבת יפה עם מסורת ידנית ועדינה. מעניין שהמעצבות מדברות על כך שההשראה היא מסיאול כי אני חושבת שהתצוגה הזאת וגם הקולקציה מסכמות ככ יפה את כל מה שנכון באופנה והסטייל הדני - מעט היסטוריה, סטייל עדין ולא מתאמץ, מראה טבעי, והמון חדשנות.

Kettel atelier

בדיוק כשנראה שהסלון של סבתא הפך לטרנד הגדול הבא ( אני שונאת את המילה טרנד אבל אין לה תחליף כאן) הסטודיו הזה מצליח לקחת את האריגה הכה מיושנת הזאת (ולצערי לאחרונה גם קצת חרושה) ולהפוך אותה למשהו יותר אדג׳י וניסיוני. חיבורים בין סגנון אריגה אחד לשני כשהוא שונה לגמרי, או פיוז׳ן של בדים צבעוניים ככה שהתוצאה היא משהו מוכר אבל פרשי.

Bonnetje

פירוק והרכבה מחדש זה שם המשחק במקרה של המותג הזה, אחרי הכל הוא מתמחה בשימוש מחדש לבגדים. אבל לא מספיק שהמשחק הזה של פירוק והרכבה נעשה פה בצורה כל כך יפה, הם מצליחים גם לתת אינטרפרטציה חדשה לגבריות ונשיות, קשיחות ורכות. אהבתי מאוד את הפריטים שעשו שימוש בתחרה במיקומים וצורות שלא הייתי חושבת עליהם ועל העקמומיות היפה שנוצרת מהעיצוב לשימוש מחודש.

TG botanical

סטודיו השייך למעצבת אוקראינית, לדעתי בין העיצובים הכי מיוחדים ויפים בשבוע האופנה הזה, התגלו בפרזנטציה הכה שקטה אבל כה יפה. רק מראה שוב שעיצוב טוב יחזיק גם בסט פשוט אבל מדויק.

Alis

כל כך התרשמתי מתצוגת האופנה הזאת ואני אנסה להסביר למה, אני חושבת שיש פה שילוב של מה המותג ברברי היה יכול להיות אם הוא היה מיועד יותר לצעירים בסגנון ספורטיבי, או במילה אחת street.

מצד אחד הפריטים מחויטים ובעלי גזרות רשמיות אבל הם מאוזנים על ידי פריטים ספורטיביים וככה הלוקים שומרים על קלילות מסוימת שלברברי אין. אני חושבת שההתלהבות מתבססת על ההבנה שאם הייתי מכירה את המותג הזה בתיכון כנראה שהייתי הילדה הכי מגניבה בכיתה.

Taus

מרגיש כאילו לקחו כלי פורצלן עדינים ויפים והפכו אותם לבגדים שאני רוצה ללבוש כדי לשכוח את כל הצרות שלי. גם פה יש שימוש ברקמה ותחרה כפי שרבים אחרים עשו ועושים אבל משהו פה פשוט יותר מדויק, ומרגיש קצת יותר אותנטי ובעיקר מקומי. העיצוב והרקמה יחד עם השימוש בצבע הכחול מרגיש לי כאילו זה סרביס שעבר מדור לדור וקיבל חיים חדשים כבגד.

Skall studio

את המותג הזה אני מכירה כבר תקופה ממשפיענית בריטית שידעה לשלב אותם כל-כך יפה בארון המינימליסטי שלה. אני מרגישה שאלה פריטים מאוד מורמים ויפים אבל כשאת בחנות אין לך מושג איך להרכיב איתם את הלוקים (ככה הרגשתי לפחות כשביקרתי בחנות שלהם בלונדון לפני שנה). הקולקציה יפה ויש בה כמה לוקים שאהבתי והייתי רוצה לשחזר, אני מרגישה שאם מחפשים משהו שהוא מאוד רדי טו וור ובעל קו עדין ויפה - זה המותג, אבל יש מותגים אחרים שעושים את זה בצורה יותר מרגשת.

Anne sofie madsen - New talents

אדג׳י אקספרמנטלי ועדיין יפה וממש מיוחד, מרגיש לי כמו אקנה סטודיו פוגש את גאני. התיקי עכבר האלה נהדרים ומכנסיים שקופים קסמו לי. יש לי תחושה שאת התיקי עכבר האלה נראה עוד על השטיח האדום ממש בקרוב.

I am isigo - innovation award by zalando

יותר מדובר פה באומנות מאשר ready to wear סטודיו שמקורו בניגריה ושואב השראה ממסורת מקומית ועבודת יד אפריקאית. הקולקציה כוללת שאל מחרוזים ותיק צד מזכוכית מנופחת (!!!).

Rabens saloner

פרזנטציה - אהבתי מאוד את התחושה שאני לא בטוחה אם אני מסתכלת על Ai או מציאות, יש כאן שילובים מתוקים ויפים בצבעים לא קונבנציונליים, ובעיקר הפרזנטציה עשתה לי חשק לשלב מכנסיים קצרות מתרחבות עם בלייזר ובירקנשטוק.

The garment

שאני אוהבת מאוד בשילובים כל כך יפים ואלגנטיים של בדים קרמיים נימוחים כמו חמאה על טוסט. ואין מה לעשות, אני תמיד מתאהבת בשילובים של בד עדין ורקמה יחד עם מגפיים כהות וקשוחות.

Munthe

עם מסלול חוץ קסום, שמתחבר כל כך יפה עם הרקמות הפרחוניות העדינות של הקולקציה. מי היה חושב על שילוב כל כך יפה של רקמה פרחונית עדינה יחד עם פריטים כל כך ספורטיביים? אני תוהה אם התצוגה הזאת היא יותר דוגמה למה שקורה כש-preppy פוגש נשיות או כשהציור ״פרימוורה״ של דה וינצ׳י פוגש את אדידס.

Mkdt studio

חדות העין ישימו לב שציינתי אותם כבר בפוסט קודם על דברים שאותי מרגשים, והנה הם שוב מרגשים, החל בלוקיישן מושלם שבו כל שוט תופס מדהים את האנרגיה שהמותג מביא, ממשיך בעיצוב של הצעיפים ש״מתנופפים״ וכמובן המזרקה מאחורה שזורמת במלוא הכוח. עוצמתי ועדין בו זמנית. כל לוק הלהיב אותי וריגש אותי ולא הפסקתי לעשות סקרינשוטים עד שהטלפון שלי התלונן על מקום בענן.

CMMN SWDN

כשאני רואה קולקציה והיא גורמת לי להרגיש חסרת סבלנות לקראת עונת האביב-קיץ של שנה הבאה, אז אני יודעת שהתצוגה עשתה עבודה טובה. התלהבתי מכל כך הרבה בגדים פה, ובמיוחד מסטיילינג מינימליסטי ממש ושילובים כל כך מרשימים של פטרנים יחד עם פריטים בסיסיים קלאסיים כמו מכנסי ברמודה וטרנץ׳ (כבר מתה לנסות בעצמי) והסנדלים שבהם משתלבים באופן כל כך מושלם חרוזי עץ.

Birrot

אחת התצוגות היפות עד כה, כל פריט מאוד מאוד בסיסי אבל סופר elevated, אלגנטי אך גם קיצי וקליל. יש פה כמה שילובים שהייתי מנסה, במיוחד הטרנץ׳ עם החולצה התואמת והמכנסיים הקצרים.

Cecilie Bahnsen

מאוד חמוד ומרשים, מרגיש כמו שכבות שונות של קציפה במצבי צבירה ושקיפות שונים, אהבתי ממש את השימוש בסניקרס של אסיקס.

Marimekko

קולקציה יפה וצבעונית. אני שמחה שהם התרחקו קצת מהפטרן שלהם שאיתו הם רצים כבר כמה עונות אם לא שנים, ורעננו עם גרסה מאוירת ויפה של פרחים. תמיד כיף לראות שימוש בצבעים חזקים בדרכים חדשות ומפתיעות לדוגמא: בשילובים השונים של הבגדים עם הגרביים והנעליים.

לסיכום אגיד ששבוע האופנה הזה עמד בכל הציפיות שלי, זה שבוע האופנה האהוב עלי ועד עכשיו הוא אף פעם לא אכזב אותי. היו כמובן תצוגות נוספות אבל אלה היו האהובים עלי באופן אישי והשאירו בי המון השראה לגבי הארון שלי ומה אני בוחרת ללבוש ואיך ביום יום ולא רק באביב-קיץ של שנה הבאה.

בא לך אאוטפיט הוא ברובו אוברסייז? חולצה גדולה ומכנסיים רחבים? הייתי מאזנת אותו עם נעליים צרות או נשיות ודקות (נעלי בובה או עקבים דקים נמוכים) הלכת על לוק מאוד צר והדוק? תוסיפי פריט גדול כמו ג׳קט או תיק מאוד גדול. אפילו הצורה שבה את אוספת את השיער יכולה להיות האלמנט המאזן.

ודבר שני, אני מאוד אוהבת נוסחאות להרכבה של תלבושות, עם ג׳ינס לרוב זה מאוד קל כי אין על ג׳ינס וחולצה לבנה, השאלה היא איפה אתן בוחרות להכניס את הטוויסט המיוחד שישדרג את הלוק ו/או הפריט מבייסיק למשהו ייחודי לכן?

גזרה מתרחבת -

בתוכה אני כוללת גם בארל לג, אוברסייז למיניהם, פלייר וגם מתרחב מהמותן (שזאת הגזרה האהובה עלי) כשיש בתכלס שני אסקולות עיקריות:

גזרה גבוהה - עובדת ממש יפה כמעט עם הכל גופיה צמודה או חולצה רחבה (טי שירט אוברסייז או מכופתרת) וטוב לאזן אותם עם חגורה בינונית עד דקה. זו גזרה שמרגישה רשמית ומספיק מגניבה גם לעבודה.

גזרה נמוכה נמוכה - מרגיש כאילו היא גזרה ששמורה לצעירים הכי מגניבים, קאז׳ואלית מאוד, לא יודעת כמה הייתי לובשת אותה לעבודה, והאמיצות באמת לובשות אותה עם בטן חשופה.

גזרה ישרה -

אני חושבת שהדוגמה הכי קלאסית וטובה של גזרה ישרה היא דגם ה501 של ליוויס (הוינטג׳, לא החדש שמגיע בשלל גזרות מוזרות) הגזרה הזאת היא כיפית ומאוד מודולרית כי היא משתלבת בכל לוק, אין לה קושי או מחויבות של הצורה כמו ג׳ינס מתרחב או סקיני שדורשים התייחסות מיוחדת כקונספט. גזרה ישרה היא תמיד מאוד אלגנטית כמו שהיא קאז׳ואלית והטיפים שלי הם: לחפש כאלה שהחלק העליון שלהם (כפתור הסגירה) הוא באיזור הפופיק ולא מסתיר אותו, מהודק בצורה יפה באיזור הגב התחתון, לא לוחץ בירכיים. אם אתן מוצאות דגם 501 של ליוויס או גזרה ישרה בסגנון הייתי ממליצה לעלות מידה כי דווקא כשהוא לא צמוד צמוד יש בו משהו יפה יותר.

אלטרנטיבה לדגם ה501 של ליוויס הוא דגם ה-snow של Arket.

גזרת סקיני או סלים -

אני חייבת להודות שמאוד התלבטתי אם בכלל לכתוב על הגזרה הזאת. נראה שכל כמה זמן בתי האופנה טוענים בתוקף שמכנסי סקיני חוזרים לאופנה ועדיין נראה שהקהל הרחב מסרב להיכנע להכתבה הזאת. מה שגורם לי לחשוב שמאז שנות האלפיים המוקדמות מיצינו את העניין ואנחנו מסרבים כחברה לחזור למכנסי הסקיני ההדוקים וחובקי הרגליים.

מה שכן, נראה שתצוגת האופנה של סלין הזכירה לי איך סקיני יכול להיות פריט מושלם למשחקי גודל וכמה כיף לשחק בהם בביטחון ובלי פחד מלהיות במצב כל כך הדוק. לכן אם ארצה ללבוש סקיני בדר״כ אשלב אותם עם משהו עם נפח יותר גדול: בקיץ טופ או טוניקה מתרחבת, בחורף, הוא פשוט מושלם עם סוודר אוברסייז, מבחינת נעליים אני תמיד אוהבת לשלב סקיני עם נעליים צרות (לואפרס נעלי בלט או קיטן הילז) כדי להשאיר את החלק התחתון של הגוף כמוטיב הצר וככה החלק העליון מקבל את הפריטים עם הנפח (לקח חשוב משנות האלפיים שבהם דווקא היו חזקים בסקיני עם נעליים רחבות וצ׳אנקיות). עוד משהו קטן שעוזר בסקיני ואיזה טופים ללבוש איתם: בד״כ אם אני לובשת סקיני אני מעדיפה לשלב אותו עם טופ גדול שמסתיר את החלק הכי רחב של הירכייים שלי, ככה שמה שרואים בעיקר הוא החלק הרזה יותר של הרגל ואין איזור מפשעה מביך.

זה המדריך השני שלי אחרי המדריך ללבישת כובע מצחיה, אני מקווה שהטיפים פה יהיו לכן שימושיים כפי שהם שימושיים עבורי, אשמח לשמוע מכן בהודעות ובכלל בתיוגים באינסטגרם כדי לראות איזה אאוטפיטים אתן הרכבתם.

אני חושבת שבאחד הפוסטים הראשונים שלי פתחתי בכמה שאני אוהבת ללבוש ג׳ינסים, אני כל כך אוהבת ללבוש ג׳ינסים ברמה שגם כשהייתי בהיריון מתקדם הייתי עושה הכל כדי להמשיך ללבוש ג׳ינסים (הריוניות מוזמנות לשאול אותי בפרטי כיצד). משהו באיך שג׳ינס יכול לחבק את הגוף וגם לתת לו ספייס הרגיש לי כמו השריון שלי בכל פעם שיצאתי מהבית. אני חושבת שאפשר לסכם את האהבה שלי לג׳ינס בזה שעבורי ג׳ינס הוא הפאוור סויט שלי. אז אחרי שנים של סרבנות מכנסיים וחצאיות אני חושבת שהגעתי לאיזושהי נוסחה והבנה של ג׳ינסים, בעיקר מה הופך אתם ליפים ואילו ניואנסים עוזרים לנו להרגיש בהם בנוח וגם להיראות בהם טוב.

אז סיכמתי בכמה נקודות וטיפים שליקטתי במיוחד בשנים האחרונות:

1. צבע אחיד -

מאז שנות האלפיים יש לי ממש נטייה להימנע ממראה דהוי על גבי ג׳ינסים, בהתחלה חשבתי שזה מתחיל ונגמר אך ורק בגלל טעם אישי אבל אחרי שהתעמקתי קצת הבנתי מה הבעיה שלי בתופעה הזאת.

הרשו לי להסביר: בהכנות למבחני כניסה שעשיתי אי שם ב2011 למדתי רישום ובאחד השיעורים היה הסבר על איך נותנים לאובייקטים תחושה של אור וצל, מה שבהיר קרוב יותר ומה שכהה: רחוק יותר. עכשיו, למה אני צריכה את ההבלטה הזאת על הירכיים שלי? הן גם ככה תלת מימדיות? ולמה אני צריכה להוסיף להן נפח שלא בהכרח מותאם להן אישית? מאז שהבנתי שזה לא תורם למראה ויוצר נפח מיותר שפשוט מוזיל מהלוק אני נמנעת ממש מוושים בהירים על ג׳ינסים בצבע כחול ועד כהה.

צבע אחיד בג׳ינס נותן לו מראה מודולרי ויוקרתי ואפשר באמצעות סטיילינג להחליט אם הוא יקבל מראה יותר קאזואלי או רשמי. הפעם היחידה שאני חושבת שאלך על מראה דהוי או דיסטרסד היא כששאר הפריטים שאני אלבש הם אלגנטיים מאוד וארצה להקליל את הלוק מעט.

2. גובה הגזרה -

זה כל כך אינדיבידואלי ואני חייבת להצטנע פה מאוד כי אתן צריכות לקבוע,

גובה הגזרה (איפה שהכפתור העליון והרוכסן נגמרים והמכנס מתחיל או בקיצור: אורך הרוכסן ו/או הכפתורים ) מתכתב עם הנוחות שלכן וזה כל כך כל כך חשוב שתבחרו מה שנוח ואני יודעת שזה נשמע כמו תקליט שבור אבל בעיקרון זה עובד ככה:

גזרה נמוכה - גזרה בה המכנס מתחיל מתחת לגובה הפופיק, יכולה להיות כיפית ומשוחררת, אבל אני מרגישה שצריך להגיע יחד איתה גם איזשהו ביטחון בגוף, עם גישה שהיא ״אני בסבבה שיראו לי את הבטן ונוח לי עם העובדה הזאת״ עזבו שאף אחת לא צריכה להתבייש בבטן שלה, זה לא העניין, העניין הוא שיהיה לכן נוח.

גזרת מיד רייז - לרוב עובדת טוב ודי נוחה, נמצאת בגובה הפופיק ולדעתי פופיק מציץ מבין מכנסיים זה אחד הדברים היפים. מעבר לעובדה שככל הנראה הרוכסן לא ילחץ לכן כשתשבו וזה חשוב.

גזרה גבוהה - גזרה בה המכנס מתחיל מעל לגובה ה-ופיק ומכסה אותו, פעם היתה הגואו טו שלי עד שמשהו בי שחרר מהעובדה שאני מודעת לבטן שלי ומעדיפה שלא יראו אותה ויחשבו שאני רזה רזה. משהו בגזרה גבוהה מאוד אוסף ומהדק ויש שירגישו עם זה מאוד בנוח. אני נמוכה ובשלב מסוים הרגשתי שזה פשוט לוחץ לי ומציק לי בבטן וקצת התחלתי להעדיף גזרת מיד רייז כדי שלא יציק לי בצלעות (אני מטר שישים אחרי הכל). היתרון המאוד גדול של גזרה גבוהה הוא שהיא יוצרת פוקוס מאוד יפה על הגב התחתון והישבן ואם אלה אזורים בכן שאתן אוהבות ומכניסים בכן ביטחון זאת הגזרה עבורכן לחגוג אותם.

3. איפה להיאחז ואיפה לשחרר -

מהמקום הפחות פילוסופי: איפה תרצו שהג׳ינס יהיה צמוד ואיפה תעדיפו שיהיה משוחרר יותר? אני מאמינה שהאיזון הנכון בזרימה של בגד מאפשרת תמיד את שני הצדדים והבחירה איפה צמוד ואיפה משוחרר היא אך ורק שלכן לכן הבגדים שלכן צריכים להתאים את הרצון שלכן.

אז אתן לדוגמה ג׳ינס מתרחב - אני אוהבת כשג׳ינס מתרחב שאני אלבש יהיה צר וידגיש את החלק הכי צר באיזור המותניים שלי (לי אישית זה מעט מעל לפופיק ולא בגובה הפופיק לכן לרוב אם ארצה להדגיש את החלק הזה אחפש מכנסיים בגזרה גבוה יותר ואדגיש אותה עם חגורה או חולצה שלא תסתיר את האיזור הזה. ואחפש מכנסיים מתרחבות שמתחילות להתרחב כבר באיזור המותניים ולא מתחת לברך. ככה שנוצרת מן צורת A.

האם הגוף שלי באמת בצורת A? ממש לא, לי יש היפ דיפס (השקעים באיזור האגן שפינטרסט החליט שאנחנו צריכות לשנוא) ויש לי ירכיים, אבל כשאני לובשת ג׳ינס בצבע אחיד והפוקוס הולך לחלק הצר של הגוף שלי.

דונטז -

• לא לקנות מכנסי עמידה - משמע: אל תקנו מכנסיים לוחצים עד כדי כך שתוכלו רק לעמוד בהם (או לשבת בהם בסבל ורק לחכות להגיע הביתה כדי להוריד אותם)

• אל תקחו מידות באופן אישי - בדים שונים חברות שונות מפעלי ייצור שונים - כל אלה יכולים לגרום לכך שלמרות שאת קונה בדיוק את אותה המידה ייתכן והפריט הספציפי הזה לא יהיה לך נוח, זרקו את המחויבות למידה מהחלון, תקנו מה שנוח גם אם זה שתי מידות מעל או מתחת. מידות ומספרים כאלה הם לא מה שקובע מה אתן.

• אל תקנו גזרה מסוימת רק כי היא בטרנד - ג׳ינסים נועדו להחזיק מעמד זמן רב, אלא אם כן אתן באמת אוהבות את הגזרה הזאת אל תקנו מכנסיים רק בגלל טרנדים זמניים.

הניואנסים הקטנים שהופכים מכנס ליפה:

אני חושבת שאיך שהמכנס יושב על הקימור היפה שבין הגב התחתון לתחילת הישבן הוא אחד החלקים היפים ביותר ועבורי זה בדר״כ המייק אור ברייק.

איך המכנס יושב על סוף הישבן ותחילת הירכיים האחוריות - האם יש שם מעט קפלים? הרבה? האם הוא כל כך צמוד שם שהוא שינה את הצורה הטבעית של החלק הזה בגוף שלכן? אם אתן רוצות את הפוקוס על הישבן לכו על מעט קפלים וספייס ברמה סבירה ככה שהג׳ינס יעטוף את הישבן ולא ימעך אותו בצורה לא טבעית. (להרים קצת זה גם בסדר גמור).

איזור הרוכסן והמפשעה - האם הוא צמוד ויוצר קפ״ק(בבקשה אל תבקשו ממני להסביר) או שהוא ארוך אקסטרה ונותן מראה באגי? במידה ואתן מחפשות מראה יותר מהודק או ישר הייתי משאירה מרחק סביר שנותן ספייס אבל לא יותר מדי כי אז זה כבר נכנס למחוזות הבאגי וזה כבר כיוון אחר.

המדריך הזה הוא מאוד פתוח מאחר וטעם בג׳ינס הוא כל כך אינדיבידואלי, ככה שאם אפילו טיפ אחד קטן מצא אתכן אני את שלי עשיתי.

בניוזלטר הבא: סוגי ג׳ינסים שונים ואיזה לוקים אפשר ליצור איתם.

בתקופה בה עבדתי במשרד פרסום הייתי ארט-דיירקטור שבדר״כ מטפלת במותגי לייפסטייל, אבל בין היתר מאוד אהבתי לעבוד על מותגי רכבים. כנראה שהחיבה שלי לרכבים עם סיפור מותג או היסטוריה מעניינת והאהבה לאסתטיקה וצילומים מחו״ל עבדה לי ממש טוב. בשלב מסוים שודכתי למותג ב.מ.וו וכחלק מהעבודה על הדגמים שבפרסומות התקיימו ימי העשרה בדלק מוטורס. אהבתי את הסדנאות האלה במיוחד,

כי איך אפשר לפרסם משהו בלי להבין את הסיפור שמאחוריו? את התשוקה? את הקהל? ובכלל איך אפשר לעצב או לפרסם משהו שאנחנו לא מבינים עד הסוף?

התשובה היא: כנראה שאפשר אבל לא ככ טוב.

אחד הדברים החשובים שלמדנו בימים האלה הוא שב.מ.וו מתגאה בקהל יעד שונה מהקונה הממוצע. מי שמגיע לקנות רכב של ב.מ.וו לא מגיע כדי למצוא רכב שפשוט יביא אותו מנקודה א׳ ל-ב׳, אלא רכב שייתן לו את חוויות הנסיעה הטובה ביותר. מה שגרם לי קצת לחשוב (לקרוא בבקשה באינטונציה של קארי מ״סקס והעיר הגדולה״ ) איפה בחיים אנחנו בוחרים לנו פריטים שממלאים לנו פונקציה ואיפה אנחנו מחפשות את החוויה. איפה נבחר את הדרך המהירה ביותר ומתי דווקא נרצה את הדרך היפה עם הנוף?

מה שכמובן מתקשר לי חזרה לבגדים.

מתי אנחנו קונות בגדים כי ״אנחנו צריכות חולצה לבנה בארון״ ומתי אנחנו קונות פריט כי הוא לא יוצא לנו מהראש?מתי אנחנו מתלבשות בבוקר כדי שיהיה לנו נוח, ומתי אנחנו מתלבשות כדי שבנות יפנו אלינו וישאלו ״מאיפה השמלה?״. מה שפוגש אותי אישית בתקופה מאוד מעניינת במקום הזה כי בתור אמא בחופשת לידה נדירות הפעמים שאני יכולה ללבוש משהו שאינו נועד לספוג פליטות ו/או טעימות מוצקים, או שיהיה נוח להנקה. והרבה פעמים, כדי למלא פונקציה כזאת או אחרת, אני תופסת את עצמי מוותרת על הסטיילינג וחוויית הכנת האאוטפיט (שהוא משהו שאני כל כך נהנית ממנו ומחכה לחזור לעבודה כדי לחזור לעשות אותו, את זה וללבוש את השיער שלי פזור) ולצערי יש משהו מאוד ריק בלעשות דברים אך ורק מתוך פונקציה.

אולי בכל פעם שאנחנו אומרות לעצמנו שאנחנו צריכות משהו כדי לסמן וי/ למלא פונקציה/ להקל עלינו באופן הבסיסי ביותר מגיעה לנו מחשבה חוזרת - האם אני באמת חייבת לעשות את זה ככה? למה אני צריכה חולצה לבנה שלא מרגשת אותי בארון? האם אני חייבת את חזיית ההנקה הכה מכוערת הזאת? האם אנחנו צריכות להתפשר על מה שעומד מולנו ולהיכנע לצורך שמוכתב לנו, או שאנחנו יכולות למרוד? אולי אנחנו יכולות לסרב לפעמים לפונקציה ולהכניס בחזרה את החוויה, או בעצם, את הרגש לדברים שאנחנו עושות ומשבצות ביום-יום שלנו.

אותי מרגשים בגדים,

אותי מרגשים הסיפורים מאחורי העיצובים, בתי האופנה, החיים ששזורים בדש הבגד. ויכול להיות שהחוויות או הפונקציות שאתן בוחרות למלא בחיים שונות משלי (אבל כנראה שלא כי אתן קוראות את הניוזלטר הזה, הא!) אבל אולי זאת קריאה להסתכלות - כשאתן אומרות לעצמכן ״אוף, אני לא מתה על זה אבל אני צריכה….״ תשאלו רגע שוב, אני באמת חייבת? אולי מגיע לי יותר מזה? לדעתי התשובה היא כן (:

ואלו פריטים שאותי מרגשים:

ובוקר אחד בטיול קליל באינסטגרם ראיתי המון תגובות ועיסוק בתצוגת האופנה של סלין וברגע שהתפניתי מאולי שהתפנק בשנ״ץ ארוך במיוחד רצתי לראות במה מדובר, ומשהו בתצוגה הזאת פשוט גרם לי להרגיש משהו אחרי המון זמן שלא הצלחתי. משהו בתצוגת האופנה הזאת הזכיר לי, שיש דברים קטנים, יפים, גדולים יומיומיים שיכולים לגרום לנו להרגיש שוב (ברקע מתנגן כנראה love again של דואה ליפה). פרפרים בבטן, דפיקות לב מואצות או פשוט, התרגשות. והכל מבגדים.

אני לא יודעת אם אצליח להסביר למה הקולקציה הזאת כל כך רגשה אותי, אולי כי היא אצרה בתוכה אינספור השפעות שונות שאהבתי מאוד; נגיעות של שנות ה-80 האדג׳יות אך פשוטות, מינימליזם שמפלרטט עם עומס אקססוריז, משחקים של גדלים שמאוזנים כמו לוליינים בסירק דה סוליי וקצת קאמפיות, כל אלה ביחד התערבבו ליצור משהו כל כך חדש, כל כך מרענן וכל כך פרשי שהרגשתי שקמתי חזרה לחיים. החשק לקום למחרת בבוקר וליצור אאוטפיט חדש ושונה חזר ובגדול. כמובן כמו כל תצוגת אופנה, אם היינו לוקחים כל פריט בנפרד הם אמנם היו נהדרים אך לא מרגשים כפי שהם היו באוצרות היפה הזאת שנקראת בקלילות ״סטיילינג״ ,אבל הסטיילינג הוא מה שהפך את התצוגה הזאת למדהימה, רעננה ומנצחת. תצוגה בלתי נשכחת.

הנה כמה לוקים שאהבתי במיוחד:

אני חושבת שאשכרה צווחתי כשראיתי את הלוק הזה (כמובן ממש בשקט כי אולי ישן עלי באותו הרגע) החגורה הדקה שעובדת כל כך יפה עם הנעליים, הכפתורים הלבנים שמשתלבים עם הצ׳ארם האוברסייז והלוק הזה שהוא מצד אחד פשוט אבל גם מאוד שונה ואדג׳י.

עוד לוק שהייתי מאוד שמחה לשחזר, החגורה הדקה מנגד לצ׳אנקיות של השרשרת צ׳ארמים הענקיים ותיק הקש הענק הזה שמרגיש מאוד ג׳יין בירקין (תיק הבירקין המקורי היה סלסלה שהיא היתה נושאת איתה במקום תיק עור מהודר).

אני יודעת איך אני הולכת לקשור את הג׳קט שלי בסתיו-חורף הקרובים 👆

הלוק הזה פשוט צועק לי ״מייקל ג׳יי פוקס״ בצורה הכי מגניבה שיש. אני לא נרגעת מהנגיעה של הצווארון, והלוק הסופר ספורטיבי הזה עם מכנסיים מחויטות מרגיש בכלל לא מתאמץ אבל מרשים.

פּרוֹם פוגש את ״ארוחת בוקר בטיפני״.

חגורה של סלין שסופסוף לא נראית נובו-רישית ומאוסה. ואני בדר״כ לא חובבת של ג׳ינס דהוי אבל השילוב עם מטפחת ובלייזר יוצר פה איזון מושלם בין אלגנטיות לקאז׳ואליות.

אם אי פעם אתעשר לא תדעו אבל יהיו סימנים (הלוק למעלה: הסימנים).

ולסיום סיומת הלוק הזה שמזכיר לי את השמלה המפורסמת שאנג׳לינה ג׳ולי לבשה לאוסקר שחשפה את הרגל שלה, רק באינטרפרטציה שצועקת ״אביב״.

וזה הלוק האחרון שפשוט גרם לי במחשבות מאז שראיתי אותו, יש בו משהו שמאוד מזכיר לי את ״דה רואו״ אבל בצורה יותר פאנסית וממש פחות מינימליסטית.

אלה הלוקים שממש אהבתי, מקווה שגם בכן הם העירו איזה רגש שהרגיש קצת רדום ואולי גרם לכן לרצות להסתכל על הבגדים בארון שלכן כמו ארגז המשחקים שלכן.

מה שמאוד מצחיק כי שנים אח״כ כשידעתי שהוא טס לברזיל והוא שאל אותי אם יש משהו שאני רוצה כמובן שביקשתי ממנו זוג סנדלי ג׳לי של מליסה (זה היה לפני שהמותג הגיע לארץ) כך שבעצם מה שאבא שלי לא הצליח לעשות בשבוע באילת, שנות האלפיים המאוחרות הצליחו. התאהבתי בנעלי ג׳לי.

משהו בעיצובים החדשים של סנדלי ג׳לי, המשחק על החומריות, השקיפות הטקסטורות והצבעים (שלא לדבר על הגאונות של המותג מליסה ששילבה בהם ריח נעים ומתוק כדי להסוות את הריח הפלסטיקי שהיו לשקפקפים לפני כן) פתאום נראה חלומי. זה היה כמו ללבוש את הנעליים של הברבי שלי במציאות (והן אשכרה היו נוחות).

אז איך נעלי ג׳לי הפכו לקטגוריה קיצית בפני עצמם? הן נכנסו לחיינו כשרבים עיקמו פרצוף ואמרו שהן טרנד חולף אבל יש בהן משהו מאוד פרקטי ונכון לקיץ שהן פשוט פוגשות אותנו שוב ושוב כל עונה. מי הכניסו לאחרונה את נעלי הג׳לי חזרה לשיח (בעיני הן תמיד שופר לטרנד וחדשנות במיוחד לקהל היוקרתי שלהן) הן the row שהשיקו את סנדלי הג׳לי שלהן בדגם מארה בשבוע האופנה לעונת הטרום סתיו 2024 וכבר אז היה דיון שלם האם נעלי ג׳לי באמת יכולות להיות מתומחרות במחיר המסחרר של 900$? כשאתן האחיות אולסן וקהל היעד שלכן הוא הנשים שעליהן מבוססות בדמויות ב-״יורשים״ אולי, מה שכן- היו זעקות וקריאות לכך שהסנדלים אינם איכותיים ונוטים להישבר 💔. כמובן שהמהומה הזאת לא הפריעה לכל מותג אחר שחשוב לו להישאר רלוונטי וחדשני להכין גרסה משלו לנעליים של דה רואו והנה אנחנו בקיץ 25 טובעים בשפע של גרסאות נעלי ג׳לי על כל גווניהן. ואני לא מתלוננת.

ואולי בעצם הג׳לי נכנס לחיינו כדי להישאר מהסיבה שהוא כל מה שאנחנו רוצות בקיץ; קלילות, שקפקפות, גמישות, צבעוניות כיפית ובלתי מתחייבת וזה משהו שמשותף לכולנו, מהטיילת של אילת ועד המדרכות של סוהו .

הנה כמה נעלי ג׳לי שאני מחבבת מאוד.

אחרי ירידה מהירה אבל מאוד זהירה עם תינוק ישן בשלוש קומות של מדרגות בשעה המי יודע של הלילה אל המקלט של הבניין, אוֹלי עדיין ישן בידיים שלי (השינה שלו עמדה בהרבה עיטושי אבק-מקלטים, נביחות של כלבים והתראות מלחיצות של אפליקציית פיקוד העורף) ויכולתי רגע להסתכל מסביב בחברי למקלט, כן היו כמה וכמה ילדות עם סט יפה של פיג׳מות ממותגות כאלה או אחרות והיה בזה יופי, אבל אני יותר אהבתי את הלבוש ששיחק על הגבול של משהו לישון איתו ומשהו לביש. אני חושבת שהנערים של הבניין עשו את זה ממש טוב: חולצות טי שירט מעוצבות אבל ללא מאמץ, מכנסי ספורט קצרים, גרביים וכפכפים, מלוא משמעות המילה ״קול״ משהו נוח, לא מאמץ, אבל לא מחויב למיטה.

ההבחנה הזאת די התחברה לי למחשבות שהתחילו כשקניתי את מכנסי הפיג׳מה מאינטמיסימי לפני כמה שבועות, מתי זה בסדר ללבוש החוצה מכנסיים שאינם מכנסיים? ומי אומר או קובע אם זה בסדר או לא? אנחנו במלחמה ואומרים שבמלחמה כל האמצעים כשרים, אז אם בא לי, אני פשוט אוותר על מכנסיים.

עכשיו בסדר תרגעו אני בהחלט לא אסתובב בתחתונים במקלט, חווינו מספיק מקרים של ״אבא בתחתונים״ בשנות התשעים. הכוונה שלי היא לשחק עם המשמעות של המילה מכנסיים עם דברים שלא ״נחשבים מכנסיים״, מכנסי פיג׳מה, בוקסרים קלילים. אולי קצת מגיעה לנו לוותר על מכנסיים בחום ומחנק של המקלט והעובדה שלשים מכנסיים מקצר לנו זמן ירידה למקלט? אני נותנת לכם את האישור שכן והנה כמה מכנסיים שאינם מכנסיים ואאוטפיטים שאפשר להרכיב מהם!

אז מקצת מחקר ויזואלי הצלחתי לזהות 2 מגמות חסרות מכנסיים, או לחלופין מכנסיים שאינם מכנסיים:

מכנסי פיג׳מת נשים אקא: לאנג׳רי

המכנסיים המאוד נשיות, עדינות דקיקות וקלילות מעוטרות בתחרה. אני זוכרת שמתישהו בשנות האלפיים היתה מגמה של ללבוש לאנג׳רי כטופים והמילה בייבידול היתה שגורה מדי בקרב הבנות בתיכון שלי. אבל מה אם פשוט בחרנו את הפריט הלא נכון ללבוש כשאנחנו יוצאים החוצה ומותחים את הגבולות?

אז את מכנסי הפיג׳מה ראיתי בכמה דרכים שאפשר לשלב שאהבתי מאוד, האחת: ללכת עם שילוב של ניגודים: מאחר והמכנסיים הם מאוד נשיים ועדינים שווה לשלב אותם ביחד עם בגדים יותר א׳- כהים יותר באופן קונטרסטי ב׳ - יותר מחוספסים וקשוחים.

לדוגמה: חולצות אוברסייז בצבע כהה מאוד עם אפקט שהוא מאוד מחוספס (שחור וינטג׳י שהוא בעצם דונה לכיוון האפור המאוד כהה) או נגיד מגפיים קשוחות כמו מגפי אופנוענים, מגפי בוקרים או: נעלי ספורט ספורטיביות מאוד.

אופציה נוספת לשלב את מכנסי הפיג׳מה היא ללכת עם זה עד הסוף, ללבוש אותה עם עוד פריטים שמשלימים אותה באופן צבעוני (לאו דווקא נשי כי אז זה נעשה מאוד מצועצע או נשי מדי וזה מרגיש כמו עוגה עם יותר מדי סוכר) אנחנו מחפשות איזונים פה.

אוקיי והנה עוד לוק בסגנון כי היה לי קשה להחליט

לכן אפשר ללבוש אותה עם טי שירט מאוד פשוטה בגזרה קצת יותר קרובה לגוף, ושרשרת שיכולה להיות הטאץ׳ האישי שלכם לפי איזה כיוון שתרצו, שרשרת פנינים נשית ועדינה, שרשרת טבעות עבה גורמטית או סטאקינג של שרשראות שונות פה אפשר להשתולל.

פריט אחר בגישה קצת שונה שהוא מכנס שאיננו מכנס:

בוקסרים *של בנים*

כןכן, אני אמרתי את זה, לא, לא המאצ׳טונים של ג׳רמי אלן וויט, אני מדברת על הבוקסרים של פעם מבד כותנה שלוקחים ספייס מהגוף. כן יש מותגים שלקחו ספין ויצרו ״מכנסיים״ בגזרת בוקסר, אבל אני חושבת שאת אותו האפקט אפשר להשיג עם כל זוג בוקסר מידה אחת יותר ממה שאתן בדר״כ לוקחות ככה שלא יהיה צמוד מדי וירגיש יותר כמו מכנס. נקודה חשובה להצלחת הלוק כדי שלא ייראה מוזר מדייי, לכפתר את החולצה עד הסוף למעלה ולמטה על מעל הפופיק בלבד, להשאיר כמה שיותר -לוח כדי שיראה קליל ולא כאילו לבשתן חליפת 3 חלקים אבל גנבו לכן את המכנסיים.

מהמחקר הקטן שעשיתי וראיתי כבר כמה אושיות שהיו בטרנד הזה בעבר הבנתי כמה טכניקות ושילובים חמודים. הלוק הזה לא נראה לגמרי כמו פיג׳מה אם משלבים בו פריט אחד קצת יותר רשמי: האושיות השתמשו אומנם בבלייזר וכמובן שזה לא נססיטי במקלט שלא לדבר על הקיץ הישראלי (אלא אם כן את משפיענית בפוטנציה שהולכת להצטלם בנווה צדק ולהזיע מאוד) לכן אני חושבת שהפריט הרשמי שיותר אפשרי לאמץ הוא נעליים: לואפרס חמודות, עם ובלי גרביים (זה בסדר אני יודעת שאני מילניאלית) מרימות קצת את הלוק וגורם לו להיראות קצת יותר מכוון ועדיין שומר על הקוליות שלו.

ולאופציה קצת פחות הרפתקנית אבל עדיין כיפית וקלילה:

מכנסי ספורט

לא חדש, אבל תמיד כיף לשחק איתם ועם הקלילות שלהם בקיץ, אפשר לישון איתם בלי להרגיש מגעילים והכי אני אוהבת את השילוב של ״ספורט-אלגנט״ כשזה נוגע לאאוטפיטים איתם כי זה משתלב הכי חמוד. הן מקלילות נעליים וטופים מאוד רשמיים בלי להתאמץ ומאפשרות ללבוש אותם גם לסידורים של יום שישי או ליציאה קלילה עם חברות (וואו מה הייתי עושה עכשיו בשביל כוס יין בצהריים עם חברות).

מקווה שאולי אחד האאוטפיטים יעורר בכם השראה ללוק נוח וכיפי בימים המשוגעים שעוברים עלינו, ושכל זה יעבור מהר כבר כי די.

שלכן,

הנאיבית.

לאחרונה נתקלתי בפוסט יחסית ישן של קורטני גרואו (ממליצה מאוד לעקוב) שבו היא לבשה לוק לכאורה פשוט - גופיה לבנה, ג׳ינס ליוויס וינטג׳ ואת התיק של קהייט בדגם אוליביה אבל עשוי מ-פיויסי שקוף בצבע כתום חזק, ומאז התיק הזה לא יוצא לי מהראש. ניסיתי רגע לחשוב למה הוא כל כך מוצלח בעיני, כי כבר בעבר ניסו לדחוף לנו טרנד כתום שכלל איפור (שפתון כתום, לא חושבת שגוון שאיננו אפרסק יכול להחמיא למישהי על הפלנטה הזאת) תיקים, שמלות ומה לא.

אני חושבת שהגעתי להבנה שמאחר והעיצוב הוא עגול ומינימליסטי, החומר השקפקף והסינטטי של הפיביסי גורם לצבע הבוהק הזה להיראות כל כך מתאים, לעומת כשמסתכלים על תיקי עור שנכפה עליהם הצבע המאוד לא טבעי הזה. משהו בחומר הפלסטי משתלב מושלם בגוון הזה ונותן לו חלביות ושקיפות שנטמעים יותר טוב בחיי היום יום שלנו.

ומרגיש שעם כל אהבתי המורכבת לצבע האדום, יש איזו מחויבות רצינית לצבע ולמקום שהוא דורש בלוק. גם אם זה שפתון או נעליים ולא רק חולצה, הוא דורש מקום ונוכחות, הוא לא תמיד מתבסס לו בקלות ונינוחות בכל שילוב. אי אפשר לערער על האלגנטיות והרצינות של האדום, אבל בקיץ, פתאום נדרשת איזושהי קלילות אחרת.

מאז שחשבתי על זה וראיתי את התיק הזה הרגשתי שהצבע הכתום קופץ לי בכל מקום, או יותר נכון: אני מחפשת אותו בכל מקום. אז למה שאני אתאבסס לבד? הנה כמה פריטים יפים כתומים וקיציים שאהבתי במיוחד.