מה ש(הלוואי ו)הייתי לובשת בתיכון
קנבלו, גריפ, לי קופר, האנס, פוקס, מלא פוקס, יהודה לוי, יעל בר זוהר, עופר שכטר, עומר ברנע, אדידס, ואנס, וואן דאץ׳, קאפה, בילבונג ובטוח שכחתי מישהו. אם אחד מהשמות האלה מעלים בכם נוסטלגיה מתובלת במבוכה סימן שגם אתם התבגרתם בשנות האלפיים המוקדמות. מתי שאסטרטגיית המרקטינג העיקרית היתה ״סקס מוכר״ ופרובוקטיביות היתה ממש חלק מהנוף שלנו, טוב, אולי הדברים לא השתנו הרבה.
אז למה לחזור לקופסת הטראומה שקוראים לה ״התבגרות״?
אולי כי משהו בתקופה האחרונה מאוד מזכיר אותה, מצב ביטחוני לא יציב, פרובוקטיביות כמו שאמרתי, אולי אני בעצמי מנסה להבין מי אני ומה אני במשבר הזהות שפגשתי בתור אמא טרייה גורם לי לחזור אחורה לחפש איפה שהכי חיפשתי את עצמי, בשנות ההתבגרות, ומה שבטוח: האופנה כיום קוראת לחזור ממש לשם. תאמינו או לא אבל פומה הוציאו מחדש את נעלי הספידקאט ששלטו במסדרונות של תיכון ״אהל-שם״ (לא, זה לא היה בית ספר דתי) ונראה שהצעיף הגולגלות של אלכסנדר מקווין שעיטר את הצוואר של כל ה״פריקים״ בין כיתה ט׳ ל-י״א גם עתיד לעשות קאמבק מפואר.
החוויה האישית שלי מהתיכון מבחינת סטייל היתה מירוץ להתאים לסביבה, לנסות ולחקור מה סביבי כולם לובשים ולהעתיק כדי שלא ישימו לב כמה קלולסית אני ( ולא במובן המגניב של שר הורוויץ). האם זה עבד? חד משמעית לא, התקציב שלי ממש לא עמד במותגים האלה אז, אמא שלי מאוד לא זרמה איתי על לקנות מותגים כדי להתאים, ואני התייאשתי מאוד מהר ועברתי ללבוש פשוט את המדים השחורים של ״הפריקים״.
אחרי שנכנסתי למחקר ויזואלי מעמיק (קופסאות על גבי קופסאות של פילם שכללו הכרה במצב צבירה שלי עם גשר, תספורת מאוד לא מחמיאה שדבקתי בה בקנאות (ויקוֺ מ״המורדים״ אני מאשימה אותך) וכל המלתחה של ״פוקס״ משולבת ברנדומליות קשה, הצלחתי לנסות להעיז ולחשוב
מה הייתי לובשת אז אם היה לי תקציב יותר גמיש והסטייל שלי היום?
אז חיטטתי קצת בתמונות וגם פרץ של תגובות נוסטלגיות שקיבלתי בסטורי החזירו אותי למותגים ישנים, ותיקים וגם כאלה שאינם עוד איתנו בניסיון ליצור לוקים, חלקם שחזור של מה שהיה ״קול״, חלקם עדכון גרסה שמתאים להיום, והאמת שאת חלקם לא היה לי אכפת ללבוש היום. כמובן שהמותגים והאאוטפיטים מהתיכון של כל אחד ואחת הם קצת שונים ומספיק לזוז צפונה ודרומה כדי לגלות מה היו המותגים המקובלים השונים בכל מקום (מכנסי ציפי, נעליים של ואנס, גופיה של דיקיז חליפת אדידס ועוד כל כך הרבה אפשרויות, אל תהססו לכתוב לי מה היו שלכם כי זה באמת מרתק).
אני חושבת שהחיטוט בתמונות וההסתכלות הישירה בפנים של אותה תקופת ההתבגרות עזרו לי בכמה דברים. גם רגע לחזור אחורה לזמן שבו הייתי לגמרי ובאופן מוחלט אבודה. להסתכל על הנערה הזאת ולא להחביא את התמונות ולהתכחש לתקופה, להסתכל עליה בחמלה. חמלה היא משהו שמרגיש כל כך נחוץ בזמן האחרון, כי אם לא נתייחס בחמלה כלפי עצמנו איך נוכל לחמול לאחרים? אז אני מזמינה אתכם
רגע להסתכל אחורה לתקופת ההתבגרות או לכל תקופה שהייתם אבודים וחסרי מושג לגבי מי אתם בעצם, ולחמול
ואולי אפילו רגע לנסות ליצור תיקון קטן מתוך החמלה ולא ביטול של הבלבול הזה. כי בסופו של דבר התקופה האבודה הזאת היא סימן השאלה שהעלינו ואחריה התשובה. מי אנחנו? מי שאנחנו עכשיו ומי שנבחר לגדול להיות.