גשטאלט של אישה

משבר הסטייל (במקרה שלי אחרי לידה)

אמנם אני לא כותבת את הניוזלטר הרבה זמן, אבל עבורי זאת הפעם הראשונה שבה אכתוב על בעיה או יותר נכון נושא שאין לי באמת פיתרון או מדריך להציע לו. גם הנושא לא בהכרח יהיה רלוונטי ומדויק לכל הקוראות (וגם הקוראים) אבל אולי תוכלו למצוא בין השורות משהו משותף.

ועכשיו כשסיימנו עם ההתניות וההקדמות רציתי לדבר על משבר הסטייל (והזהות) שלאחר הלידה. כשהייתי בהריון פגשתי את האתגר שבלשמר את הסטייל שלי בערך החל מחודש שביעי (הבטן שלי יצאה די מאוחר מה שנתן לי הרבה זמן להישאר בעיקר בבגדים שלי או מידה עד שתיים יותר) ולהתרחק כמו מאש מבגדי היריון. אבל אני חושבת שהאתגר שלא ציפיתי שיפתיע אותי כל כך הוא מה לובשים אחרי תקופת ההחלמה הראשונית בבית, אז כמובן שהתשובה היא טרנינגים וסטים מפנקים של פיג׳מות. מה לובשים אח״כ? כי צריכה להיות הרבה מאוד פרקטיות לדבר: אם אתן מניקות צריך בגדים שיהיו נוחים ונגישים לטובת הנקה, וגם אם לא, צריך לחשוב על העובדה שייתכן ותצטרכו להחליף בגדים פעם ביום לפחות (כי פליטות, קקי, הפרשות ונוזלים וכל הסיבות להחלפת בגדים במהלך היום). מה שגורם לך להעריך מחדש את הכלות שמחליפות כמה וכמה שמלות באירוע, איך יש לכן כוח?! גם ככה צריך למצוא בגדים שנוח בהם, הם צריכים להיות פרקטיים לצרכים של התינוק/ת שלכם (ולפעמים אולי גם לצרכים שלך ), וגם כאלו שישקפו את הסטייל שלך וגם יחמיאו וייתכן שתצטרכי לפתור את המשוואה הזאת כמה וכמה פעמים ביום (כי פלטו עלייך ואת מריחה כמו גבן מתלמד).

אבל השאלה שאני נתקלת בה הכי הרבה, מה הסטייל שלי עכשיו? מה הלבוש שיגרום לי להרגיש כמו עצמי שוב,

והשאלה הגדולה חייבת להיענות קודם היא: מי אני עכשיו?

וזאת שאלה קשה, כי מרגע שראיתי את הפלוס בבדיקת ההיריון ואת הדופק הקטן באולטרסאונד הראשון כבר אז הפכתי להיות אמא שלי אוֹלי. אמנם היו לי תשעה חודשים להתכונן ועדיין להיות עצמי אבל התהליך התחיל כבר אז, סבלני יותר ומכיל ומאפשר לי לשים את עצמי במיקום גבוה יותר בסדר העדיפויות.

אבל מרגע שאוֹלי הגיע, והונח עלי בחדר לידה הפכתי להיות באופן אבסולוטי אמא של אוֹלי וכל מה שהיה קודם כאילו נמחק לי מהתודעה, אני לא יודעת מה הסטייל שלי כי אני לא בטוחה שאני יודעת מי אני עכשיו. מה אני אוהבת חוץ מאוֹלי? מה מצחיק אותי חוץ ממנו? וזאת שאלה ממש קשה וכחלק מהמסע למצוא את עצמי מחדש הגעתי לכתיבה וליצירה של הניוזלטר ״הנאיבית״.

אם רגע אחתוך לסיפור מהתואר הראשון שלי כדי להסביר, מקווה שתזרמו איתי (יש פואנטה אני נשבעת):

בשנה א׳ בבצלאל בשיעור מבוא לטיפוגרפיה למדנו על המושג ״גשטאלט״ , קיבלנו דף של פונט עם אותיות הא״ב והמשימה היתה לבחון כמה חלקים אנחנו יכולים לקחת מהצורה של האות מבלי לאבד את הזהות שלה.

וחשבתי לאחרונה כמה שזה דומה לתחושה שלי עכשיו, כמה אלמנטים מזהים בסיסיים של אישה נלקחים ממנה אחרי הלידה וכמה נחוצים להיאבד עד מצב של משבר הזהות? החזה הוא לא אותו חזה אם הוא בכלל מרגיש שלה, הבטן עדיין צריכה להחלים אם אי פעם בכלל, השיער שנושר, והרשימה היא ככ ארוכה עד שכשאני עומדת מול המראה אני לא מסוגלת להסתכל כי אני מרגישה בעיקר זרה ולא מוכרת לעצמי. זאת לא ״אנאי״ זאת ״אמא של אוֹלי״. כמובן שהעובדה שחלק נכבד מהפריטים שלי שנבחרו בפינצטה אחד אחד, פשוט מאוד או שלוחצים לי או שעושים לי טובה ולא עולים עלי או נסגרים מראש. היה יום שניסיתי את כל הארון הנאמן שלי מחדש ועמדתי שבורה מול ערימה של בגדים יקרים מפז שכרגע, ואולי אף פעם, לא יוכלו לשרת אותי.

אז כחלק מהמסע הזה של לגלות ״מי זאת אמא של אוֹלי?״ אני מחפשת ומנסה להיאחז בכל דבר שהוא גם פשוט ״אנאי״

הסטייל שאני אוהבת, בתי ומעצבי האופנה שמסקרנים אותי ואיך אני יכולה ליישם אותם בבגדים שאני בוחרת ללבוש שוב ושוב ושוב ביומיום שלי יחד עם מגבלות התפקיד. בינתיים הדבר היחיד שעובד לי הוא בייקר שורטס וחולצות טי שירט גדולות (בעיקר לבנות כי עליהן לא רואים את הפליטות, אבל כן מריחים 😖). או למשל הרצון ללכת על אאוטפיט כמה שיותר קליל בסיסי ופשוט, ואותו לשדרג ולהתאים עם פריט אחד פאנסי שלא יכול להיהרס מפליטות.

מהאאוטפיטים בטרימסטר האחרון שלי

המדים הרשמיים של ״אמא של אוֹלי״

אז אמנם אני מרגישה קצת כמו אות שלקחו לה את כל המרכיבים המאפיינים שלה והיא בלתי ניתנת לזיהוי, אבודה בכלל, אבל זה מזכיר לי שיר שאני מאוד אוהבת של ג׳ורג׳יה סמית׳ מתוך אלבום מצוין בשם lost and found שעוסק בזה שאנחנו כל הזמן מאבדים ומוצאים את עצמנו מחדש וזה המסע שלנו בחיים. אני מקווה שעם הזמן אמצע מרכיבים של זהות שהם יציבים יותר מהגוף שלי שהשתנה כל כך עד בלי היכר עבורי, וארגיש יותר בנוח בעור של עצמי(או בבגדים שיהיו לי נעימים ונוחים).